I'll always have Paris

השבוע שעבר היה השבוע הכי נהדר ועצוב בו זמנית.
הוא התחיל בעולם האגדות המופלא שבדיסני-לנד, שגרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ולהאמין שוב בטירות קסומות ודמויות מצוירות שהופכות לאמיתיות בפארק הנפלא הזה. אני תמיד מתפעלת כשאני נמצאת בפארקי שעשועים כאלה, ההשקעה האדירה בפרטים הקטנים; בקורי העכביש שבטירות ה"מכושפות", בסרטון הפתיחה של רכבת ההרים המוזיקאלית, בסירת הפיראטים שעוברת בין הרשעים שסופרים את מטבעות הזהב שהרגע גנבו, במטבח של רמי, הלא הוא השף המפורסם מהסרט רטאטוי, בו אנחנו הופכים לכמה רגעים לעכבר קטן שאוהב לבשל ומתחבא מהמכשולים העצומים במטבח, כל אלה תמיד מדהימים אותי וגורמים לי להעריך את העבודה שאחרים עושים כדי לגרום לנו להרגיש, רק ליום אחד, כאילו אנחנו באמת חיים בסרט.

הטירה הורודה והקסומה, הופכת בשעה 8 בערב למקרן אגדות שמשמיע שירי חג מולד. יחד עם הזיקוקים ברקע והדמויות המפורסמות מהסרטים של דיסני, נוצר סוף נהדר ליום מלא חוויות מהנות.

השבוע המשיך בחוויה אדירה חדשה- הופעת בלט באולם המפואר שבאופרה גרנייה. אני חושבת שבעיקר נהניתי להסתכל על האנשים שסביבי; המבוגרים לבשו את מיטב מותגי המעצבים הצרפתים, כאשר הנשים בטוח ביקרו אצל הספר הקבוע שלהן כמה שעות לפני המופע כדי ליצור תסרוקת מרשימה אך קלילה ולא מתאמצת. מצד שני, הזוגות הצעירים נראו מאד אלגנטים ואינטלגנטים, לבושים בטוב טעם ונהנים עד כדי כך מההופעה המרגשת שלא יכלו שלא להתחבק בתשוקה מאופקת בסופה. בהפסקות שחלו במהלך ההופעה נהניתי להביט מעלה אל התקרה הספק מכוערת ספק יפייפיה ששגאל עיטר, ואז לצאת החוצה לאולם המדרגות ולהתפאר מכל הזהב והיופי.

סלפי מראה טיפוסי לאחר התארגנות של שעתיים...

אופרה גרנייה המפוארת מבחוץ.

והוא נגמר בשיעור הצרפתית האחרון שלי, במבחן הסופי ובהרבה פרידות.
ערב יום שישי היה נפלא, שתינו ואז אכלנו ובעיקר דיברנו וצחקנו. מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים עוצרת ואומרת לעצמי "איזה מזל, איזו חוויה נהדרת את עוברת פה", כל כך נהניתי להכיר אנשים ממקומות שונים בעולם. הייתי מרותקת לשמוע ולגלות על התרבויות השונות של חברי לכתה, וכמו כן נהניתי לספר על התרבות שלי. זה כיף הגיוון הזה, כיף שיש לי עכשיו חברה מאקוודור, חברה מאיטליה, חברה מיפן, חבר ממלזיה, מתאילנד, מספרד...
הערב נגמר בדמעות כשנפרדנו מאן, המורה המקסימה לצרפתית. נאמרו הרבה דברים מרגשים והיה קשה להיפרד, עמדנו כולנו דקות ארוכות ליד הכניסה למטרו ואמרנו ביי בדרמתיות כמה וכמה פעמים.

פרידה נוספת התרחשה למחרת, הפעם מהחברים. היה עוד ערב נהדר, לא הפסקנו לדבר, כרגיל, כי כל אחד הביא לשיחה משהו מהמקורות שלו, והזמן עף. בילינו יחד את כל הערב, ואז גם חלק מכובד מהלילה, ואחרי שהצלחנו לתפוס מונית נאלצנו להתחבק מהר, אבל חזק, ולהיפרד לבינתיים. זה ממש הרגיש כמו סצינה מסרט כשפתחתי את החלון ונופפתי לחברים החדשים שלי לשלום, פדריקה האיטלקיה דמעה קצת ואירמה הספרדייה אמרה במבטא מקסים “I love you”, ואני מיד החזרתי תשובה זהה. במונית בדרך הביתה דמעתי קצת, מציצה אל הנהג מידי פעם לבדוק אם הוא שם לב להיותי מובכת ומופתעת מעט ממערבולת הרגשות הקטנה שעוברת עליי.

רק נותר להגיד שאני באמת מרגישה מבורכת; בזכות האנשים המעניינים שהכרתי, העיר היפייפיה והמנחמת שגרתי בה ועל החוויה האדירה הזאת. אבל זה לא הסוף (:

השוק שמתקיים בפאלאס מונז', הכל צבעוני בזכות דוכני הפירות, הדגים, הגבינות והפרחים כמובן.

התור הארוך לדוכן השווארמה הלבנוני. טעים טעים וגם חברותי מאד (:

נהניתי מכל ביס!

באחד מהימים הראשונים של השבוע הזה עשיתי משהו שלא עשיתי זמן מה- התהלכתי בבוקר של יום חול ברחבי העיר. התקרר שוב והצעיף העבה שאמא שלי סרגה היה מלופף סביבי, מחמם את האף. הלכתי ברחוב, מציצה לחנויות הבית הרבות שמציעות קישוטים נוספים לחג, חנויות הבגדים שמפתות לקנות שמלות חגיגיות, ובתי הקפה בסגנון האמריקאי שמשמיעים שירי חג מולד, וביניהם הרבה מייקל בובלה. האנשים ברחוב הסתובבו עם שקיות, נכנסים ויוצאים מחנויות עם מתנות חג לאהוביהם, האווירה הייתה כזאת שלווה ונעימה. האור בחוץ נראה לבן בגלל הערפל, הקור והשמש, ובדיוק ככה קריסמס צריך להיראות.

כל זה והחדשות הנהדרות שקיבלתי לפני כמה ימים שהפכתי לדודה (הקטן לא יכל לחכות עוד כמה ימים...) הפכו את החזרה לפחות מרה, ואפילו הרגשתי כחלק מהעדר- קונה מפיות חגיגיות לשולחן החג, הולכת עם שקיות נייר ומדמיינת מה תכלול הארוחה החגיגית.

הארוחה האהובה (ולפעמים גם היחידה) עליי ביום...

מטעמים ממישלאק ואיך לא, פירות יער.

בימים האחרונים ביקרתי שוב במקומות אהובים, נכנסתי לבתי הקפה שתמיד נראו לי חמודים אבל לא יצא לי לשבת בהם, שתיתי בקבוק יין מבעבע שהבאתי מאלזס (כן, כמעט את כולו!) קניתי עוד אקלרים של הגאון ובעיקר לא הפסקתי להסתכל לצדדים.
ואז חזרתי...

בפעם הבאה, לכבוד החגים הקרבים, אספר על החוויות שלי בסטראסבורג המקושטת.
עד אז מקווה שאתאקלם במהרה (:

הטרגדיה הפריזאית, פריז השמשית, והביקור של עינבר – חלק ב'

פריז נהיית מלאת רוחות קרות, העצים כבר ערומים כמעט לחלוטין והעלים הצהובים מסתובבים במערבולות רוח קטנות מעל המדרכות. האורות הקטנים של חג המולד מתחילים להידלק פה ושם ובקרוב כבר אפשר יהיה להריח בולי עץ נשרפים ולראות עשן יוצא מהארובות האופייניות לפריז.

אצלי התחיל הסופ"ש בסרט נהדר (Burnt) ובקניות מהנות שעושות טוב על הלב; ביקור בחנות חומרי יצירה הוציא אותי עם בלוק רישום ועפרונות פחם, ועל הדרך ראיתי בקופה עטיפת מתנה קריסמסית וסרט עטיפה זהוב מנצנץ, הייתי חייבת לקחת. אחרי הלימודים, בדוכן במטרו, קניתי זר ורדים כתמתמים וקופסת תותים, ואז בדרך הביתה, בבולנז'רי הקבועה, קניתי שוב בגט (טרי כמובן!) מסורתי.

ואז, חצי שעה אחרי, נשמע פיצוץ חזק מתחת לבית, ואחריו צלילי סירנות שלא חדלו להישמע עד הבוקר. הטרור הגיע לפה שוב, והפעם הוא הרגיש לי הרבה יותר קרוב מאשר בארץ. הפעם, הרדיקליות הצליחה לגעת במקומות שאני אוהבת, מקומות שהלכתי בהם דקות לפני שהחלה לפגע בכל אשר עומד בדרכה.

אם להגיד את האמת, אין לי כוח להרחיב על הלילה הקשה שכל הנמצאים בפריז חוו, רק אגיד שיום למחרת לא יצאתי מהבית בכלל. צפיתי בפריז הפגועה, וברחוב המתמלא נרות זיכרון ופרחים, מחלון הבית שלי.

היום, כשהעזתי להוציא את האף, לא היה מקום לדרוך ברחוב. בתי הקפה נסגרו כאות הזדהות אבל נראה שחלק גדול מפריז פוקד את הרחוב, השקט כרגיל, ומייצר אנדרטות זמניות לזכר הנרצחים.
יש המון אנשים בחוץ, אבל כולם בשקט, בקושי מוציאים מילה. אבל נפל על העיר וזה מורגש בכל מקום.

הרחוב המפוצץ.

אז למה בכל זאת לכתוב שפריז היא שמשית? כי אני שוב חוזרת כמה שבועות אחורה לסופ"ש יום ההולדת. היום השני של עינבר פה בפריז היה ה-24 לאוקטובר, גם יום ההולדת שלי וגם יום מלא בשמש.

את הבוקר פתחנו עם בלונים, זר על הראש וברכות טובות. הברכה הכי כיפית הגיעה מאחי וגיסתי החמודים שגם השקיעו ושלחו לי ברכה כתובה כל הדרך מהארץ במשלוח אקספרס, וגם כתבו אותה בצרפתית גוגל טרנסלייטית. ועוד יותר כיף, שהם קנו לי את המתנה הכי מקורית בעיניי – כרטיס לבלט באופרה גרנייה. כפרה עליהם (:

הנה קנאל סן מרטין שנמצא ממש ליד הבית שלי. ובאופן אירוני, לאור מה שקרה, אני מאד אוהבת את השכונה בה אני גרה; שילוב מושלם של פריזאים מקומיים ופריז הטיפוסית, יחד עם המון בתי קפה וברים מגניבים (שכעת חלק מהם סגורים ומנופצים), מקומות טובים לאכול בהם, סופר מתחת לאף וכמובן, הקנאל היפה הזה שכיף לעבור מעליו/לידו כל יום.

עוד דבר חיובי בנוגע לרובע בו אני חייה זה שכיתת האמן של מישאלק נמצאת במרחק של רבע שעה הליכה. עינבר המקצוענית כבר ידעה למה לצפות כשנכנסנו למבנה המודרני, אבל אני הופתעתי מקינוחיי הצנצנות שמופיעים במקרר היחידי בקונדיטוריה. הופתעתי לטובה כמובן, היה מאד טעים.

אחר כך המשכנו למוניומנט המפורסם ביותר בפריז, ואחרי שצילמנו המון תמונות התיישבנו והסתכלנו על עוברי האורח בפארק.

ארוחת צהריים של סנדוויצי'ים מושקעים בפייפר בוי וקפיצה למארה לאקלרים של ג'ני היו הכרחיות.

פריז בערב, זה משהו שעוד שלא הראיתי כאן. האורות שמשתקפים במים גרמו לנו לעצור על הגשרים השונים ולהביט לאופק כמה פעמים, לא סתם קוראים לעיר הזאת עיר האורות (:

הנוטרדאם המוארת בלילה.

עשן הקטורת גרם לפנים הקתדרלה להיראות כמו ציור.

מקווה לימים רגועים יותר, גם פה וגם בארץ. לא רוצה לתת לסופי השבוע היפים של פריז לעבור בעצב ופחד.

שיהיה שבוע שקט ונהדר.

מה לבשתי:

חצאית - חנות יד שנייה בניו יורק

גולף - H&M

טרנץ' - זארה

מגפונים - של אמא

תיק - מייקל קורס

משקפי שמש - סלין