יום שישי, 14 באוקטובר 2016

פיטיר אהובתי - חלק ב'

לפני שאספר על הדברים ה"נפלאים" שקרו לי השבוע, אציין שאני מתרגשת להתיישב ולכתוב סוף סוף פוסט על סנט פטרסבורג, זאת אני עושה בעודי מקשיבה זה היום המיליון ברציפות לזמר בשם אלכסנדר רוזנבאום, יהודי ממוצא רוסי ויליד העיר היפה עליה אכתוב עוד מעט, ועליה הוא כותב כל הזמן.

אני חייבת להודות שדי חיכיתי ליום כיפור השנה, תכננתי לסדר את הארון ולהתחיל להעבירו למצב קליל של חורף, כבר ידעתי אילו סדרות אראה, איזה פוסטים אעלה ובאופן כללי חשבתי להנות ממזג האוויר הנעים בלילה ומהכבישים הריקים. כל זה התבטל בשנייה שגיליתי שהחתול האהוב והכי חשוב, הביתי, שלי מארח אצלו בפרווה יצורים אחרים, אהובים הרבה פחות. בסוף יצא שאת יום כיפור העברתי מחוץ לבית, ואת היום שאחרי יום כיפור העברתי בהדברה ובחיפוש אחר מקלט עבורי ועבור החתולסקי. בסוף מצאנו אחד ולא שאפנו רעלים, אבל היה יום קשה וארוך ):
אומנם הבית עוד לא חזר להרגלו, והדירה האהובה שלי עדיין נמצאת במצב די מבולגן, אבל לאט לאט הבחורים הרעים בסיפור מתים ואני צופה ספונג'ה נהדרת ביום ראשון, יחד עם מעבר מיוחל של הארון לאחד שמכיל קצת יותר בגדים חמימים, או יותר נכון - אחד שמכיל פחות דברים. ולמרות הכל עדיין היום יום שישי, היום הכי נעים בשבוע, ואני שוב ארזתי את חפציי (הכוללים מסיכות פנים, לפטופ מלא בפרקים לצפייה, יין, גלידה ופסטה ברוטב עגבניות שהכנתי מקודם) ונסעתי לדירתם של אחי וגיסתי; הם מטיילים להם בצפון ואני שומרת להם על הכלבה, ועל האמבטיה והמרפסת הגדולה ;)

אמרתי כבר שסנט פטרסבורג היא הבירה התרבותית של רוסיה- הצאר פיטר הראשון, והצאר המשפיע והזכור ביותר, קבע כי העיר, בזמנה, תהיה בירתה של רוסיה, ובעקבות טיוליו וחבריו האירופאיים הרבים הוא הפך את העיר לאירופאית לכל דבר, מהאדריכלות, הספרות והאמנות ועד המסחר, הכלכלה והצבא, לכן יש הרבה מה לראות, איפה לבקר וממה להתפעל. עבורי העיר הזאת היא מיוחדת במיוחד, זאת הייתה עיר החלומות של אמא שלי, בה חייה ופרחה, אליה דאגה להחזיר אותי ואת אחי בכדי שנחווה אותה דרך העיניים שלה. השנה לראשונה ביקרתי בה כמבקרת סולואיסטית, כמו שאני עושה בשאר ארצות העולם, ולא יחד עם אמא המקומית, ויכול להיות שזה בגלל הגיל שלי, או אולי הגזמה ריגשית, אבל התאהבתי מחדש. התהלכתי ברחובות הצרים, מתחת לשמיים האפורים, במקביל לבניינים הצבעוניים, והמחשבה העיקרית שעברה בראשי היא – הזוי שגם אמא שלי הלכה בדיוק באותם הרחובות כאשר הייתה בגילי. הרבה מקומות בעיר הזאת נחשבים כאגדיים, זאת בעקבות הסיפורים מפעם ומחיים בתקופה אחרת של אמאל'ה שלי, יש בתי קפה שגם אם העוגות בהם יהיו מלאות בקרם חמאה שומני עדיין אוכל אותן כי בשנות ה-80 הן היו להיט, ויש גשרים עליהם חייבים ללכת כי האוניברסיטה של אבא הייתה ממש מאחוריהם, בקיצור – נוסטלגיה מהממת, לא שלי אבל כמעט.

שובה את ליבי כל פעם מחדש.

העוף המכובס של סבתא ומלפפון אורגני אמיתי מדאצ'ה (בית קיץ).

סנט פטרסבורג הושוותה להרבה בירות וערים אירופאיות מוכרות – ונציה ואמסטרדם, בגלל הנהר, התעלות, הגשרים הרבים והעובדה שהוקמה על ביצה, וכמובן שפריז, בגלל כל הפאר והזהב, ואיך לא, הרומנטיקה. קל למצוא דברים דומים בין הבירה הצרפתית לבין הבירה הרוסית לשעבר, כמעט לכל מוזיאון, כל פארק ומוניומנט אפשר למצוא מקביל בעיר השנייה, ואל תגידו שאמרתי, אבל לרוב המוניומנטים בעיר הסלאבית יהיו יפים ומעניינים יותר מאשר האלה שבפריז. אפילו מזג האוויר והגשם והלחות התמידיים כמעט זהים לאלו הצרפתיים.
פיטרבורגים מקומיים תמיד מתבדחים על כך שמזג האוויר אינו משתנה – תמיד אפרורי ותמיד קיים סיכוי לגשם, לא משנה מהי העונה, אבל כמו שרוזנבאום כתב: "אני צריך את הלחות שלך, עיר גשמים שלי". פעם קראתי שזוהי גם הסיבה שכל הבניינים העתיקים בעיר צבועים בצבעים בהירים, הצאר הראשון הורה על כך בכדי שאפרוריות השמיים לא תדכא את התושבים.

לא מתאפקת ותמיד קונה גלויה בבית הספרים היפייפה על רחוב נבסקי הראשי, אלו של פיטיר הצאר קנו אותי (ואני אותן).




הסתיו מראה את אותותיו.
מוזיאון ההרמיטאג', שום לובר לא יכול לעקוף אותו.









תמיד כשאני מסתובבת בחללי מוזיאון מלאים בפסלים אני נזכרת בסצינה מ"גאווה ודעה קדומה" כשליזי בנט מגיעה לראשונה לאחוזתו של מר דארסי ומסתובבת בין הפסלים הרבים שבביתו, ואז אני מתחילה לזמזם את המנגינה שהתנגנה באותו הרגע. באופן כללי הסאונדטראק של הסרט מתאים לכל סיבוב מוזיאון.

הכירו את הצאר פיטר.



מרק שנקרא סלייאנקה ובירה לא מסוננת מתקתקה.


עיר אורות נוספת, פיטיר בלילה מהממת אפילו יותר.



הנוער הפיטרבורגי מרגיש מחונך יותר מהמוסקבאי, כולם נראים כמו אנשי ספרות וסטודנטים מחונכים, תענוג להסתכל ולהקשיב להם, גאים בהיסטוריית עירם.


הדונאט הרוסי – הפישקי. זוכרת סיפורים איך ההורים היו נכנסים להתחמם שם ולקנות פישקה בכמה אגורות, יחד עם קפה שמוכן כבר מראש עם חלב וסוכר, באמצע החורף הקפוא. המפיות הן בעצם מנייר והמקום הזה הוא אגדה, נראה וטועם אותו דבר מאז 58'.




בדרך כלל העיר נמצאת תחת שמיכת עננים מלאה, האור לא חודר והכל אפור, אבל לפעמים כשענן זז וחודרת קרן אור ואיזו פיסת כחולה מתגלה, הנשימה נעתקת והעיר היפה הזאת הופכת לנוצצת וחד פעמית עוד יותר.
השמיים האלו כל כך מיוחדים; שכבות של עננים בשלל גווני אפור ופיסות תכלת מבצבצות עם כמה קרני שמש שמצליחות לחדור בין הגשמים. וימים כחולים כמו אלו, בהם השמש מאירה על העיר, הם היפים מכולם.



ההרמיטאג' מנק' מבט אחרת, טורקיזי ומרשים.

אוח.


גגות פריזאיים.








ממש גני לוקסמבורג! אלו הם גני הקיץ.
עוד פיסת נוסטלגיה.


















יש עוד חלק שלם על פיטיר, ובינתיים אגיד שהזמן המושלם להגיע אלייה לביקור הוא ביוני, כשהלילות הם לבנים והגשרים הגדולים נפתחים, גם הסתיו הכתום-אדום שלה מהמם וגם השלג הרטוב של החורף והאורות של השנה החדשה, אבל אולי לא כדאי להקשיב להמלצותיו של אדם מאוהב (:




2 comments:

  1. יואו כמה עשית לי חשק! רוסיה (בפרט מוסקבה וסן פיטרסבורג) תמיד ריתקה אותי, כי קראתי כל כך הרבה ספרים רוסיים.
    ועוד קראתי את הפוסט שלך (ואת זה שלפניו) כשהייתי בחו"ל. לא ידעתי שאפשר לכמוה לחו"ל אחד בזמן שנמצאים באחר, אבל הוכחת לי שזה אפשרי.

    השבמחק
    תשובות
    1. רוסיה ממש נהייתה יעד רלוונטי ויחד עם זאת גם הפכה לקצת יותר ידידותית ללא דוברי השפה המקומית, ככה שזה הזמן לטוס ולבקר!
      תודה רבה על המילים הטובות, אני חושבת שתמיד יש צימאון לחו"ל, לא משנה אם אנחנו בבית או לא, אני נגיד פיתחתי חשק עז לטוס לבלגיה בעודי מסתובבת בערים רוסיות (:

      מחק