כיף לטוס, אבל גם נחמד לחזור למקום בו הכל מסודר בדיוק לטעמי – המראה שנמצאת ליד שידת האיפור, המדף שעליו מי הפנים שצמודים לסלסילת צמר הגפן וכלי הסוכר במטבח שעומד בדיוק ליד הקפה.
חזרתי בערב החג ואת פניי קיבל חתול מתגעגע והמון פרווה, מה שאמר שיאללה לעבודה – ככל שאנקה ואפרוק מוקדם יותר כך אוכל להנות מחופשת החג מהר יותר. אז עכשיו אני יושבת בבית נקי עם כל הדברים הפרוקים שלי ובסה"כ די נהנית מזה שלכל חפץ יש את מקומו שלו (פאנג שוואיי משהו).
אוקטובר הוא החודש האהוב עליי, כשהייתי קטנה הסיבה לכך הייתה יום ההולדת שלי וגם כי פעם החורף היה מגיע מוקדם יותר (יש לי זיכרון ברור של יום הולדת גשום כלשהו; אני הולכת עם תיק פלסטיק גמיש ואטום ובתוכו צעצוע צ'רמנדר מדבר שאחי נתן לי כמתנה באותו הבוקר, אני לובשת מעיל דובון בצבע ירוק בקבוק עם ציור של סנופי ובדיוק אמא קנתה לי סופגניה במאפיה שכבר לא קיימת). עכשיו אני כנראה מצפה ליום ההולדת רק בתת מודע, הוא כבר נהיה פחות מרגש ויותר כמו יום דין לחשבונות נפש, תאריך מוזר שכזה.
בכל אופן, כיום אני אוהבת את אוקטובר כי במדינות נורמאליות בהן העונות מתחלפות בקצב הגיוני החודש הזה מסמל את בואו של הסתיו הזהוב והקסום. כל הרשת מלאה בציטוטים חמודים על החודש עם השם המושלם, על הסתיו ועל הצבעים המשגעים שלו, ואני בדיוק חזרתי מסתיו שכזה אל שרב ישראלי שעדיין מייצג את שיאו של הקיץ.
ובנוגע ליום ההולדת... הוא בכל זאת מתקרב ולא ניתן להתעלמות, וכמו בכל שנה יחד איתו מתגנב החשק המרגיז לארח קצת וליצור ערב נעים וצרפתי, משהו עם גבינות ובגט משודרג, סלט עם רוטב מתוק, שקדים מלוחים ויין רוזה, ועוגה כלשהי שאשדל את חברתי הקונדיטורית העסוקה להכין ;)
אני עושה הפסקה מסדרת הפוסטים על החוף המערבי, כי משהו בסתיו היפה שחוויתי לא נותן לי להמשיך לכתוב על חופים ושמיים כחולים, ואגיד שבמבט כללי הסאונדטראק של הטיול למולדת המזויפת שלי היה האלבום של HONNE ועוד קצת מהשירים של נובו אמור. השיר I Can Give You Heaven בפרט התנגן בלופ באוזניים שלי, ויחד עם הספר של לינה דנהאם, שהספקתי להתחיל וכמעט לסיים במהלך הנסיעות הרבות ברחבי המדינה הגדולה המדוברת, לנצח יזכירו לי את השבועיים האלו. הם היו אחלה של שבועיים; המון קור, המון סתיו, המון עננים, המון אוכל רוסי שהתגעגעתי אליו, המון רוסים שכבר נהיו חלק הגיוני מהנוף והמון המון תרבות שפשוט אי אפשר למצוא בארץ.
אני לא יודעת אם זה הובן עד כה, אבל אני מאד מחוברת לרוסיות שבי. הודות להוריי, ולאימי בפרט, גדלתי על התרבות הזאת שאני כ"כ מעריכה ורואה בה המון טוב, המון עושר, המון אמנות ויופי, לצד גם כמה דברים פחות טובים, מה שמאפשר לי להיות קצת צינית כלפיה. הרבה ממה שמעניין אותי היום כאדם בוגר מושפע ממה שאמא שלי הצליחה להחדיר לנו לראש, ממה שהיא בעצמה גדלה עליו- הסרטים, הספרים, החגים, המוזיקה, האהבה לצד האירופאי של הדברים, ועם השנים אני ממשיכה לגלות מחדש דברים שקשורים לתרבות שאני מאמינה ומקווה שכמעט כל בן למהגרים רוסים מרגיש שייך אלייה, ועל כך אני מודה.
בימים הראשונים שלי במוסקבה הציפה אותי התחושה שהרגשתי כשניסיתי לתאר את לוס אנג'לס – גדול ולא מובן. לא יכולתי "לתפוס" את העיר ולהסתכל עליה מלמעלה, לא הבנתי אותה עד הסוף ולא יכולתי להבין מהו המרכז ומהם הרחובות הרגילים (לא הרגילים הקומוניסטים לשעבר, אלא הרגילים היפים). כשחזרתי אל הבירה הרוסית אחרי הביקור בסנט פטרסבורג והתחלתי יותר להתהלך ממקום למקום במקום להשתמש רק במטרו, התחלתי להבין יותר אילו מבנים מפורסמים נמצאים בסמוך למה, מהם הרחובות הראשיים ואיפה נעים להתהלך.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששהיתי פרק זמן כל כך ארוך דווקא במוסקבה ולא בפיטיר (הקיצור הרוסי המוכר לסנט פטרסבורג), והגעתי מהוססת וחסרת ציפיות מיוחדות, תכונות איתן דווקא די מבורך להגיע לביקור ראשון בבירה הרוסית. כאמור, זוהי עיר מאד גדולה, עם רחובות רחבים, מגוון של אנשים, מגוון סגנונות אדריכלות שסותרים זה את זה (מבניינים אירופאיים קלאסיים למשרדים קומוניסטים אפורים ומגעילים בהם בטח סטלין היה מתכנן הוצאות להורג אקראיות). כמו שציינתי, מאד מומלץ לנטוש את מערכת המטרו העצומה לפעמים ולהתנייד ברגל מאזור מרכזי אחד לאחר, כי רק ככה ניתן לקלוט את העיר כמו שצריך, מה שהשכלתי והספקתי לעשות רק בחלקו השלישי של הטיול.
כבר מהרגעים הראשונים אחרי הנחיתה נחשפתי לרוסיות הטיפוסית ולהרגשת נוסטלגיה מוזרה: חדרי המדרגות, הצבועים למחצה בטורקיז, בבניינים ישנים, הדשא הירוק ירוק שכמעט ולא מכסחים, נוצץ אחרי הגשם, מכוניות ז'יגולי ישנות, אזרחים רוסים זקנים וצעירים, האוכל (!), השפה כמובן, המטרו, הפשטות והסיבוך שרק רוסים יכולים להבין, מעין מדינה בה הכל מהול בהכל – עצב בשמחה, טוב ברע, מותר באסור.
אדן החלון המקסים עליו ישבתי כל בוקר וכל ערב, צופה בעצי הלבנה מחליפי הצבעים. הלוואי והיה לי אדן חלון בדירה.
כבר שכחתי איך זה כשיש תמונות שלי ממקומות בהם אני מבקרת.
נחתתי ל-7 מעלות, מאושרת (וגם קצת לא, בכל זאת, העצב האפרפר של רוסיה תמיד מצליח לחדור) ולבושה במעיל שחור ארוך (סוף סוף!). בימים הראשונים במוסקבה העלים רובם עוד היו ירוקים והסתיו הורגש בגשמים ובאפרוריות העננים ופחות בצבע, ולי התחשק להתאפר כל יום בצלליות כהות וללבוש צווארוני גולף, וגם ללכת למוזיאונים כדי לא להירטב.
לא אשקר, יש מצב שהדבר הזה גרם לי אח"כ לקלקול קיבה, אבל הנוסטלגיה כמעט הייתה שווה את זה.
עם המגפונים מהטיול בארצות הברית, והמעיל והכובע מפריז.
הכיכר האדומה והמרשימה.
והרוסים מה איתם? הרוסים, ובעיקר הצעירים, בערים הגדולות של רוסיה בכלל ובמוסקבה בפרט נחשבים לאנשים שמאד אכפת להם מהסטטוס שלהם; רבים יסתכלו על המותגים שאתם לובשים, על המכונית בה אתם נוהגים ולאן ועם מי אתם יוצאים בוויקנדים, אכן נשמע דוחה ואכן זה כך. כמובן שזה לא באמת חל על כולם, יש קיצוניות לשני הצדדים, אבל זוהי תופעה מוכרת מאד, בערך כמו תופעת העקבים על הרוסיות היפיפיות. אני יכולה להגיד שבסנט פטרסבורג, שעליה בהחלט אספר בפוסט הבא, הנוער הרבה יותר נעים ותרבותי מאשר זה שבמוסקבה, וכמו כן עניין המה לבשת ולאן יצאת מרגיש הרבה פחות רלוונטי. אבל אני גם חייבת להודות שבחלק השלישי של הטיול, בו מוסקבה התחילה למצוא חן בעיניי יותר, יצא לי לראות את צעירי מוסקבה בשעות הערב בסוף שבוע אקראי, ובסופו של דבר כולנו דומים וכולנו מחפשים את אותם הדברים – קצת ריגושים, אנשים שיעניינו אותנו ומוזיקה טובה. היה נעים להסתובב בעיר גדולה בה מנגנים ברחוב, האורות נוצצים ויש על מה להסתכל.
תיאטרוןהבולשוי.
זוהי רוסיה ילדה (:
גשם בחוץ ואמנות בפנים; גלריית טרטיקוב.
ציור נוף טיפוסי ומהפנט של קואינג'י.
וזוהי איקלרנייה קלר, מקום די מרוחק שהתגלה בכלל כחנות פרחים עם מספר מקומות ישיבה קטן מאד, שמציע פחזניות וקפה. יכול להיות שבגלל שבדיוק החלמתי מוירוס/קלקול קיבה לא נעים במיוחד הפחזנית לא הרשימה אותי, אבל לדעתי היא פשוט הייתה ממוצעת, והיה גם ממש חם בפנים. ועכשיו אחרי כל השליליות אוסיף שהמקום מעוצב מקסים ואם הייתי עם חולצה ולא סריג עבה הייתי נשארת עוד שעה כדי לקרוא ספר (אם הייתי לוקחת אותו איתי באותו היום), הקפה היה סבבה והייתי צריכה לחכות שזוג בנות יקומו כדי להתיישב בספסל המאולתר והחמוד על יד החלון, פוטוגני מאד.
תחנת המטרו של רחוב ארבט המפורסם.
גם צ'יבורשקות מאבדות את הראש לפעמים.
מנזר נובודוויצ'י.
קפה אומבקר לעומת זאת... יאמ. לא אשקר, זה היה מאתגר יותר להגיע לשם מאשר לאקלרים, מסע שכלל כמה החלפות של תחנות מטרו והליכה בגשם ללא מטרייה בנעלי בובה, אבל הגעתי (הפעם עם ספר!) ונהניתי מעוגת נפוליאון אסלית, קפה בסדר ואווירה משגעת, סוג של מגניבות ברלינאית – בריטית – ניו יורקרית, אבל בשפה סלאבית.
תיאטרון לנקום והתפאורה של "יונונה אי אבוס".
התמונה הזאת מוזרה בעיניי, אך משמשת כמזכרת יקרה.
הנה אני אחרי צפייה ברוק-אופרה העוצמתית "יונונה אי אבוס", שמוצגת בתיאטרון לנקום ובוימה ע"י מרק זכרוב.
היא נקראית על שם שתי הספינות עליהן קפטן ריזאנוב הפליג מרוסיה לסן פרנסיסקו, שם בטעות התאהב בקונצ'יטה הצעירה. כמו שפייר קרדן כתב אחרי שהציגו את האופרה בפריז של שנות ה-80 לראשונה: אין צורך בהבנת השפה או המילים בכדי לחוות את עוצמת השחקנים או את משמעות הסיפור (אבל כמובן שזה בונוס :)
השיר המפורסם של הרוק-אופרה, פה מבוצע ע"י השחקן האגדי ניקולאי קרצ'ינצוב, שלצערי ולצערי רבים אחרים נפגע לפני כמה שנים בראשו לאחר תאונת דרכים קשה. כיום את תפקידו באופרה ממלא שחקן מצוין אחר, אבל קשה להיכנס לנעליים של קרצ'ינצוב.
חשוב לי לציין שבעיניי לא קיימים שחקנים יותר טובים מהשחקנים הרוסים של פעם. הם אנשים שנותנים את כל הגוף, משקיעים את כל החוזק הנפשי אל תוך הדמויות שהם מגלמים, ולכן הם נשרפים מוקדם. אני באמת מאמינה שאדם לא יכול להשקיע כל כך הרבה אמוציות אמיתיות וכנות בדבר כל כך פשוט כביכול שנקרא משחק, ולצאת מזה ללא פגע. או שזה התקף לב, או שזה שבץ, או ששותים את עצמם למוות, מערכות העצבים של אנשים מוכשרים הן דבר יותר מידי עדין ומורכב. או שיכול להיות שאני מדברת שטויות (:
ההצגה הזאת רצה כבר מעל ל-30 שנה ואני יצאתי ממנה עם מסקרה מרוחה וסיפוק רגשי שיכול לקרות רק אחרי חווית צפייה שכזאת.
אני בינתיים בארץ, בחודש אחרון לפני תחילתם של לימודים חדשים. היום ניקיתי את התריסים וכיבסתי את הוילונות ונדמה לי שהם נהיו לבנים יותר, מבלה עם החתול שלא נותן לי לישון בלילות ומרגישה שגם אלינו הסתיו מתקרב, אמנם לאט, אמנם הוא משחק את עצמו קשה להשגה, אבל מתקרב.
בפעם הבאה על בירת האמנות ושושלת המלוכה של רוסיה, והעיר של אמא (:
נ.ב לפני שנה כבר הייתי בפריז בתקופה הזאת, בסתיו קסום וצרפתי, מרגיש כאילו זה היה אתמול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה