הדיסוננס הישראלי-צרפתי התמידי

אני פותחת את הבוקר עם פתיבר, שוקולד השחר וכוס נמס בצד, אבל מתפנקת במשיחת לק על ציפורניי ע"י מישהו שהוא לא אני.
אני לובשת חולצת גולף מפוספסת, ג'קט פשתן ואת נעלי האוקספורד שלי, אבל מתהלכת ברחובות עיר ישראלית.
אני חושבת ש-19 מעלות צלזיוס מצדיקות לבישת ג'קט מלכתחילה, ואילו בפריז הייתי לובשת חולצה קצרה.
אני אוכלת בורקס ולא בגט עם קממברט, למרות שבזה אפשר לטפל.
באופן יותר ספציפי, הניגודים והדילמות החזקים יותר נמצאים אצלי בראש. כל מיני תהיות כאלה של גיל ה-20 שממש מבלבלות אותי; מתי להתחיל ללמוד, איפה, האם להתפשר, מה לעשות בזמן שיהיה לי עד אז, האם לתת לעצמי בכלל עוד זמן... מה יקרה בעוד חמש שנים כשאסתכל אחורה ואיפה אהיה- אתחרט על העוד שנה ספייר שאני עלולה לקחת, או אולי אגיד שהכל היה שווה את זה כדי להיות איפה ומה שרציתי באמת? זה הזמן לעצות חברים! אני נמצאת בשלב הרגיש הזה בו אני מבינה שהחלומות שלי לא יתגשמו מעצמם ואין באמת כוח עליון שפועל כדי להזיז לי מכשולים מהדרך, אבל בו זמנית החלומות עדיין קיימים.

כרגע אני בעיקר עובדת כמעט שבעה ימים בשבוע, וזה בהחלט משפיע על הלבוש שלי (ועל כפות הרגליים). אני מוצאת את עצמי כמעט כל יום בג'ינס משתנה ובטי-שרט בצבע אחר, וזה כבר נמאס (אני לא חובבת טי-שרטים באופן כללי), ומה שעוד לא עוזר זה מזג האוויר האביך, שגורם ליום להתחיל באופן אפרורי מעט וכמעט-מבטיח-גשם, כשבפועל זה סתם עוד יום חם מלא אבק.
אבל חדל הדיכאון הקליל, אומנם גם היום לא קמתי ביקיצה טבעית, אבל לפחות זה היה יום חופש. אחרי שחיסנתי את החתול בחיסון השנתי ומשחו את ציפורניי בצבע חורפי אני מוכנה להכין אוזני המן, לשתות יין ולראות סרט גרמני, ואולי לקנות בגט וקממברט... אם אעמיד פנים חזק מספיק אדמיין את עצמי עולה מתחנת המטרו, במקום מתחנת האוטובוס הלא מרגשת, ואדמיין שאני עוברת ליד בולנז'רי קטנה, במקום ליד מאפייה עתירת רוגעלכים ו"קרואסונים" עשויי מרגרינה ברחוב הרצל. מבטיחה שזאת לא אני היהירה, זה מצב הרוח (:

במוזיאון רוד(ין) רציתי לבקר עוד באוקטובר, אבל בעקבות השיפוצים שחלו הייתי צריכה לדחות את הביקור להחל מסוף נובמבר. היה זה יום רנדומלי כשהחלטתי לקום מוקדם ולבקר במוזיאון שקראתי עליו בכל כך הרבה מקומות, לפני הלימודים (כמה אני מתגעגעת ללימודים...)

זה היה יום שמשי אבל קר, ואני זוכרת שבוודאות לבשתי את המעיל השחור שלי. לקחתי את המטרו וירדתי בתחנת א(ינ)ווליד(ס), עקפתי את מוזיאון הצבא הגדול משמאל, עברתי את הכביש הרחב והגעתי למבנה הקטן, שאפילו נראה קצת מודרני מבחוץ. עברתי דרך בדיקה בטחונית קצרה והתקדמתי לתור העוד יותר קצר, שבסופו התברר שהמדינה מעודדת את השכלתי התרבותית ומעניקה לי כניסה חינמית גם לשם. עדיין היה ריח של צבע בחדרים המשופצים, אבל זה היה שווה את זה. החללים הקטנים, בהם מאוחסנים הפסלים המפורסמים של רודין, היו מלאי אנשים, גם בשעות בוקר של יום חול, והקירות החדשים צבועים בצבעים מחמיאים, קרירים וחמימים כאחד. אני לא יודעת למה, אבל מאיזושהי סיבה ידעתי שאתרשם מהמוזיאון הזה מאד, עוד מאז ניסיון הביקור הראשון. אולי כי באמת קראתי עליו בהרבה מקומות, או שנתקלתי באזכורים של פסל 'הנשיקה' ו'האדם החושב' פעמים רבות, או אולי בגלל שרודין למד באוניברסיטה הפריזאית אלייה אני רוצה להתקבל... בכל אופן הסיבות הן רבות והמוזיאון הוא אחד- מלא בפסלים אנושיים, רכים ומעוררי תשוקה, שינוי מרענן ומשמעותי מהפסלים הנוקשים והישנים יותר שניתן למצוא במוזיאונים אחרים בפריז.

הגן בחוץ היה בעיקר בוצי בעקבות הגשם שירד בלילה, אבל עדיין מקסים. שם אפשר למצוא פסלי מתכת רבים, ספסלי עץ לישיבה אקראית באמצע כל הטוב הזה, וקפיטריה שמוכרת אוכל די נוראי, אבל מספקת מחסה מהשמש השקרנית. אני אז כבר הייתי שרויה די עמוק במלנכוליית החזרה, ומצאתי את עצמי יושבת שעה על אחד הספסלים ובוהה בחלל. נשבעת שאני עדיין זוכרת את הקור.

שערי השאול של רודין, הפעם ממתכת (פה הופיעו מאבן)

ארמון האינווליד, שבתוכו הקבר של נפוליאון, וקצה האייפל מציצים.

כמה תמונות נספחות משיט לילי ברחבי פריז. בדיוק ירד מבול ואני הלכתי עד לנהר ברגל, מטריה גדולה מעליי, מגפונים עם עקבים גבוהים מידי על רגלי, ואפילו הצלחתי לדבר בטלפון בו זמנית!

מסתמן שאכן יהיה שבוע קריר, נותר רק לקוות שלא נעסוק בשום דבר כשירד הגשם, בכדי להנות ממנו כמה שיותר.

הטרגדיה הפריזאית, פריז השמשית, והביקור של עינבר – חלק ב'

פריז נהיית מלאת רוחות קרות, העצים כבר ערומים כמעט לחלוטין והעלים הצהובים מסתובבים במערבולות רוח קטנות מעל המדרכות. האורות הקטנים של חג המולד מתחילים להידלק פה ושם ובקרוב כבר אפשר יהיה להריח בולי עץ נשרפים ולראות עשן יוצא מהארובות האופייניות לפריז.

אצלי התחיל הסופ"ש בסרט נהדר (Burnt) ובקניות מהנות שעושות טוב על הלב; ביקור בחנות חומרי יצירה הוציא אותי עם בלוק רישום ועפרונות פחם, ועל הדרך ראיתי בקופה עטיפת מתנה קריסמסית וסרט עטיפה זהוב מנצנץ, הייתי חייבת לקחת. אחרי הלימודים, בדוכן במטרו, קניתי זר ורדים כתמתמים וקופסת תותים, ואז בדרך הביתה, בבולנז'רי הקבועה, קניתי שוב בגט (טרי כמובן!) מסורתי.

ואז, חצי שעה אחרי, נשמע פיצוץ חזק מתחת לבית, ואחריו צלילי סירנות שלא חדלו להישמע עד הבוקר. הטרור הגיע לפה שוב, והפעם הוא הרגיש לי הרבה יותר קרוב מאשר בארץ. הפעם, הרדיקליות הצליחה לגעת במקומות שאני אוהבת, מקומות שהלכתי בהם דקות לפני שהחלה לפגע בכל אשר עומד בדרכה.

אם להגיד את האמת, אין לי כוח להרחיב על הלילה הקשה שכל הנמצאים בפריז חוו, רק אגיד שיום למחרת לא יצאתי מהבית בכלל. צפיתי בפריז הפגועה, וברחוב המתמלא נרות זיכרון ופרחים, מחלון הבית שלי.

היום, כשהעזתי להוציא את האף, לא היה מקום לדרוך ברחוב. בתי הקפה נסגרו כאות הזדהות אבל נראה שחלק גדול מפריז פוקד את הרחוב, השקט כרגיל, ומייצר אנדרטות זמניות לזכר הנרצחים.
יש המון אנשים בחוץ, אבל כולם בשקט, בקושי מוציאים מילה. אבל נפל על העיר וזה מורגש בכל מקום.

הרחוב המפוצץ.

אז למה בכל זאת לכתוב שפריז היא שמשית? כי אני שוב חוזרת כמה שבועות אחורה לסופ"ש יום ההולדת. היום השני של עינבר פה בפריז היה ה-24 לאוקטובר, גם יום ההולדת שלי וגם יום מלא בשמש.

את הבוקר פתחנו עם בלונים, זר על הראש וברכות טובות. הברכה הכי כיפית הגיעה מאחי וגיסתי החמודים שגם השקיעו ושלחו לי ברכה כתובה כל הדרך מהארץ במשלוח אקספרס, וגם כתבו אותה בצרפתית גוגל טרנסלייטית. ועוד יותר כיף, שהם קנו לי את המתנה הכי מקורית בעיניי – כרטיס לבלט באופרה גרנייה. כפרה עליהם (:

הנה קנאל סן מרטין שנמצא ממש ליד הבית שלי. ובאופן אירוני, לאור מה שקרה, אני מאד אוהבת את השכונה בה אני גרה; שילוב מושלם של פריזאים מקומיים ופריז הטיפוסית, יחד עם המון בתי קפה וברים מגניבים (שכעת חלק מהם סגורים ומנופצים), מקומות טובים לאכול בהם, סופר מתחת לאף וכמובן, הקנאל היפה הזה שכיף לעבור מעליו/לידו כל יום.

עוד דבר חיובי בנוגע לרובע בו אני חייה זה שכיתת האמן של מישאלק נמצאת במרחק של רבע שעה הליכה. עינבר המקצוענית כבר ידעה למה לצפות כשנכנסנו למבנה המודרני, אבל אני הופתעתי מקינוחיי הצנצנות שמופיעים במקרר היחידי בקונדיטוריה. הופתעתי לטובה כמובן, היה מאד טעים.

אחר כך המשכנו למוניומנט המפורסם ביותר בפריז, ואחרי שצילמנו המון תמונות התיישבנו והסתכלנו על עוברי האורח בפארק.

ארוחת צהריים של סנדוויצי'ים מושקעים בפייפר בוי וקפיצה למארה לאקלרים של ג'ני היו הכרחיות.

פריז בערב, זה משהו שעוד שלא הראיתי כאן. האורות שמשתקפים במים גרמו לנו לעצור על הגשרים השונים ולהביט לאופק כמה פעמים, לא סתם קוראים לעיר הזאת עיר האורות (:

הנוטרדאם המוארת בלילה.

עשן הקטורת גרם לפנים הקתדרלה להיראות כמו ציור.

מקווה לימים רגועים יותר, גם פה וגם בארץ. לא רוצה לתת לסופי השבוע היפים של פריז לעבור בעצב ופחד.

שיהיה שבוע שקט ונהדר.

מה לבשתי:

חצאית - חנות יד שנייה בניו יורק

גולף - H&M

טרנץ' - זארה

מגפונים - של אמא

תיק - מייקל קורס

משקפי שמש - סלין