(פשוט אתחיל בפסקה תמימה וככה ישכח שנעלמתי לחודש מהדף האינטרנטי האהוב עליי)
יש משהו ממכר בתחילת הקיץ הישראלי, תחושה שתופסת אותי כל שנה מחדש, אבל בשנים האחרונות במיוחד. החום החריג כביכול מבורך, היות והוא אומר שעונת הרחצה הגיעה ואפשר לנסות לתפוס צבע, יש ריח מיוחד כזה של תחילת קיץ שמתחיל להגיע בלילות, ריח שמביא איתו התרגשות קלה וציפיות לקיץ הקרוב- ציפיות לחוויות חדשות, ליציאות מהנות, לאנשים חדשים ומעניינים, ולהרבה צחוק וכיף. עדיין אפשר ללבוש חולצות קצרות בכדי להרגיש את הבריזה הקלה, ולא בכדי שכמה שפחות בד ידבק לעור, אפשר לשבת בחוץ ולשתות משהו מרענן מבלי להפריש יותר מידי נוזלים, והכל ביחד יוצר עבורי תחושה מאושרת מאד. כיף לחזור הביתה ולהדליק מזגן, מיד נוצרת מעין תחושת ניקיון כזאת, הקרירות עוטפת, ואז להיכנס להתקלח במים פושרים, להקשיב למוזיקת אולדיז ולאכול שסקים עם כוס יין לבן קר, כיף כיף כיף!
חופש הפסח, שקשה לקרוא לו חופש לאחר שעברנו את גיל ההתבגרות, היה באופן קוסמי מהנה ממש. בזכות אחי וגיסתי שהחליטו להתעופף לחו"ל קיבלתי אוטו לחופש כולו ודאגתי לנצל את זה היטב. אכן נהניתי מיום בים, בו העור הרוסי שלי הצליח להשתזף ומאז רק רוצה עוד שמש, נסעתי ליפו, העיר היפה של ישראל, וטיילתי באזורים האהובים עליי, נפגשתי עם חברה שלא ראיתי חודשים, ישבתי ביותר מידי בתי קפה, ולבסוף מינגלתי לראשונה בחיי כמו מבוגרת ישראלית מן המניין. היה לי טוב ממש, התחושה הכי טובה היא תחושה של חופש מנוצל היטב (:
לקראת חג האביב גם אני עשיתי סוג של נקיון מאסיבי, שכלל הורדת אבק מהתריסים לאחר כל השרבים שפקדו את ארצנו, ספונג'ה קטנונית, כביסות מכל הסוגים והחלפת מצעים כמובן. בנוסף סוף סוף שתלתי פרחים בעציצים הנתלים שלי, וגם בתוך הבית, וכל זה לא הספיק אז קניתי עוד זר, שהבית יהיה פרחוני ואביבי לקראת חג המצות.
על הספה שלי הופיעו עוד 3 כריות, כל זאת בזכות המשלוחים האיטיים והמייגעים שמגיעים מהמזרח הרחוק, קניתי קצת צעצועים לחתול המקופח, ולמרות זאת עדיין נראה שיותר כיף לו לקפוץ על הקירות, שברתי את מסך הלפטופ, ואני פוחדת לברר כמה יעלה לתקן אותו, והתחלתי לעקוב אחר הריאלטי הטעים ביותר בטלוויזיה- משחקי השף, וזה כל מה שחדש אצלי.
אני חושבת שהגיע הזמן לשתף כאן את התיקייה הכמעט אחרונה שלי מצרפת מון אמור, בעיקר כי נראה לי שהגעתי לנקודה בה אני מוכנה להתחיל לשתף קצת יותר מהיומיום שלי בארץ. הדירה כמעט וכולה לגמרי לגמרי מוכנה, ואני מתה לצלם אותה, כמו כן מצאתי מחדש את הפינות היפות של החיים במדינה הקטנה שלנו, ובינתיים הן מספקות אותי.
התמונות האלו הינן התמונות מהיום האחרון שלי בצרפת, אותו באופן מוזר בחרתי להעביר בארמון וגני וורסאי. היו כמה וכמה סופ"שים בהם רציתי לנסוע לוורסאי, אבל כל פעם זה התבטל; או שהיה גשום, או שחשבתי שיהיה עמוס באותו סופ"ש, או שהתעוררתי מאוחר, או שהיה מבחן, או ואו או... עד שהגיע היום המבורך בו הבנתי שאם לא אסע אז לא אזכה לראות את הארמון הזהוב ואת חדר המראות המפואר, אז לקחתי את הרכבת, ויותר חשוב, את המטריה, ונסעתי לעוד עיר קטנה עם ארמון מרשים.
על התחושות הנלוות לעזיבה מפריז אני מעדיפה שלא להרחיב, רק אספר שהשתדלתי להרחיק את המחשבות האלו מהראש ולהתרכז ביופי האירפואי שנגלה לעיניי, פעם נוספת, בוורסאי.
ארמון וורסאי לא סתם נחשב לאחד המרשימים בעולם. כמות הזהב, השיש, אבני החן והיצירות המוצגות שם היא כה גדולה, שהיא גורמת למוח האנושי להפוך ליהיר לכמה רגעים ולזלזל בחדרים הפחות מפוארים בארמון. זה המקום אליו כל חובב התרבות האירופאית שואף להגיע- כמות הפאר שמורגשת ונראית בארמון הזה היא עצומה, והנשימה באמת נעתקת מידי פעם. אצלי, ארמון וורסאי עומד באותו הרף עם מוזיאון ההרמיטאג' המדהים בסנט פטרסבורג, שהיא עיר מהממת בפני עצמה.
היות והחודש היה דצמבר, הפסלים בגנים היו מכוסים, המזרקות כמעט כולן דוממות ומזג האוויר היה ספק אפרפר ספק שמשי, לכן אין לי הרבה חומר בכדי להשוויץ בגן היפייפה בדרך כלל. אני זוכרת את הגנים עוד מהטיול המאורגן שנים אחורה, ומההשוואות התמידיות לגני ארמון פטרודבורץ שבפאתי סנט פטרסבורג, שהם יעד חובה למבקרים בעיר הרוסית המקבילה לפריז. אם לפתח את הנושא, יש הרבה דברים מקבילים בין התרבות הרוסית לצרפתית- בשפה, באדריכלות, באומנות, בהיסטורית המלוכה, באישים החשובים, בספרות ועוד. מצאתי את עצמי מתלהבת מהדמיון המוזר בין שתי המדינות כמה וכמה פעמים.
וזהו, ככה אני ופרי נפרדנו. עזבתי אותה בשנת 2015 בבוקר יום אפרפר אך לא קר, עם המון המון המון דברים וחתול אחד קטן. 4 שעות והופ, הנה אני בארץ, חוזרת להסתכל על רחובות חצי מוכרים ואנשים אחרים. כמו שציינתי, לקח לי זמן להתאקלם חזרה, הרבה מאד זמן, אבל הידיעה שפריז תמיד תהיה שם בשבילי עזרה ועדיין עוזרת.
יש משהו ממכר בתחילת הקיץ הישראלי, תחושה שתופסת אותי כל שנה מחדש, אבל בשנים האחרונות במיוחד. החום החריג כביכול מבורך, היות והוא אומר שעונת הרחצה הגיעה ואפשר לנסות לתפוס צבע, יש ריח מיוחד כזה של תחילת קיץ שמתחיל להגיע בלילות, ריח שמביא איתו התרגשות קלה וציפיות לקיץ הקרוב- ציפיות לחוויות חדשות, ליציאות מהנות, לאנשים חדשים ומעניינים, ולהרבה צחוק וכיף. עדיין אפשר ללבוש חולצות קצרות בכדי להרגיש את הבריזה הקלה, ולא בכדי שכמה שפחות בד ידבק לעור, אפשר לשבת בחוץ ולשתות משהו מרענן מבלי להפריש יותר מידי נוזלים, והכל ביחד יוצר עבורי תחושה מאושרת מאד. כיף לחזור הביתה ולהדליק מזגן, מיד נוצרת מעין תחושת ניקיון כזאת, הקרירות עוטפת, ואז להיכנס להתקלח במים פושרים, להקשיב למוזיקת אולדיז ולאכול שסקים עם כוס יין לבן קר, כיף כיף כיף!
חופש הפסח, שקשה לקרוא לו חופש לאחר שעברנו את גיל ההתבגרות, היה באופן קוסמי מהנה ממש. בזכות אחי וגיסתי שהחליטו להתעופף לחו"ל קיבלתי אוטו לחופש כולו ודאגתי לנצל את זה היטב. אכן נהניתי מיום בים, בו העור הרוסי שלי הצליח להשתזף ומאז רק רוצה עוד שמש, נסעתי ליפו, העיר היפה של ישראל, וטיילתי באזורים האהובים עליי, נפגשתי עם חברה שלא ראיתי חודשים, ישבתי ביותר מידי בתי קפה, ולבסוף מינגלתי לראשונה בחיי כמו מבוגרת ישראלית מן המניין. היה לי טוב ממש, התחושה הכי טובה היא תחושה של חופש מנוצל היטב (:
לקראת חג האביב גם אני עשיתי סוג של נקיון מאסיבי, שכלל הורדת אבק מהתריסים לאחר כל השרבים שפקדו את ארצנו, ספונג'ה קטנונית, כביסות מכל הסוגים והחלפת מצעים כמובן. בנוסף סוף סוף שתלתי פרחים בעציצים הנתלים שלי, וגם בתוך הבית, וכל זה לא הספיק אז קניתי עוד זר, שהבית יהיה פרחוני ואביבי לקראת חג המצות.
על הספה שלי הופיעו עוד 3 כריות, כל זאת בזכות המשלוחים האיטיים והמייגעים שמגיעים מהמזרח הרחוק, קניתי קצת צעצועים לחתול המקופח, ולמרות זאת עדיין נראה שיותר כיף לו לקפוץ על הקירות, שברתי את מסך הלפטופ, ואני פוחדת לברר כמה יעלה לתקן אותו, והתחלתי לעקוב אחר הריאלטי הטעים ביותר בטלוויזיה- משחקי השף, וזה כל מה שחדש אצלי.
התמונות האלו הינן התמונות מהיום האחרון שלי בצרפת, אותו באופן מוזר בחרתי להעביר בארמון וגני וורסאי. היו כמה וכמה סופ"שים בהם רציתי לנסוע לוורסאי, אבל כל פעם זה התבטל; או שהיה גשום, או שחשבתי שיהיה עמוס באותו סופ"ש, או שהתעוררתי מאוחר, או שהיה מבחן, או ואו או... עד שהגיע היום המבורך בו הבנתי שאם לא אסע אז לא אזכה לראות את הארמון הזהוב ואת חדר המראות המפואר, אז לקחתי את הרכבת, ויותר חשוב, את המטריה, ונסעתי לעוד עיר קטנה עם ארמון מרשים.
על התחושות הנלוות לעזיבה מפריז אני מעדיפה שלא להרחיב, רק אספר שהשתדלתי להרחיק את המחשבות האלו מהראש ולהתרכז ביופי האירפואי שנגלה לעיניי, פעם נוספת, בוורסאי.
ארמון וורסאי לא סתם נחשב לאחד המרשימים בעולם. כמות הזהב, השיש, אבני החן והיצירות המוצגות שם היא כה גדולה, שהיא גורמת למוח האנושי להפוך ליהיר לכמה רגעים ולזלזל בחדרים הפחות מפוארים בארמון. זה המקום אליו כל חובב התרבות האירופאית שואף להגיע- כמות הפאר שמורגשת ונראית בארמון הזה היא עצומה, והנשימה באמת נעתקת מידי פעם. אצלי, ארמון וורסאי עומד באותו הרף עם מוזיאון ההרמיטאג' המדהים בסנט פטרסבורג, שהיא עיר מהממת בפני עצמה.
כמה התגעגתי לפינות האלו... פינת הפטיסרי הקבועה (זה באמת מרגש אותי כמעט עד דמעות). סיימתי את הטיול בארמון בסניף של אנג'לינה, אותה הפטיסרי איתה אפשר להגיד שהתחלתי "לאכול" את פריז.
היות והחודש היה דצמבר, הפסלים בגנים היו מכוסים, המזרקות כמעט כולן דוממות ומזג האוויר היה ספק אפרפר ספק שמשי, לכן אין לי הרבה חומר בכדי להשוויץ בגן היפייפה בדרך כלל. אני זוכרת את הגנים עוד מהטיול המאורגן שנים אחורה, ומההשוואות התמידיות לגני ארמון פטרודבורץ שבפאתי סנט פטרסבורג, שהם יעד חובה למבקרים בעיר הרוסית המקבילה לפריז. אם לפתח את הנושא, יש הרבה דברים מקבילים בין התרבות הרוסית לצרפתית- בשפה, באדריכלות, באומנות, בהיסטורית המלוכה, באישים החשובים, בספרות ועוד. מצאתי את עצמי מתלהבת מהדמיון המוזר בין שתי המדינות כמה וכמה פעמים.
וזהו, ככה אני ופרי נפרדנו. עזבתי אותה בשנת 2015 בבוקר יום אפרפר אך לא קר, עם המון המון המון דברים וחתול אחד קטן. 4 שעות והופ, הנה אני בארץ, חוזרת להסתכל על רחובות חצי מוכרים ואנשים אחרים. כמו שציינתי, לקח לי זמן להתאקלם חזרה, הרבה מאד זמן, אבל הידיעה שפריז תמיד תהיה שם בשבילי עזרה ועדיין עוזרת.
 |
| הפרידה מפירות היער, לעומת זאת, הייתה הרבה יותר קשה :( |
 |
| דרישת שלום מחדר המראות. |
 |
| הפרידה הכואבת. |
נראה שהפעם הבאה כבר תהיה על החיים בהווה שבארץ.
חג חירות שמח!
