הקיץ האירופאי שלנו בעצם מתחיל בספטמבר, וגם אז הוא נחשב לגל חום.
לאחרונה מזג האוויר בערבים והבריזה ההולכת ומתקררת מאפשרים זאת, אז התחלתי לשבת על אדן החלון עם שמיכה מקופלת וכמה כריות, בחברת כוס יין, ספר ומוזיקה ליד האוזן. הנוף שלי הוא העציצים ועץ גדול שמסתיר אותי מעוברי האורח ברחוב, ומעבר לזה אין הרבה לאן להסתכל. אמנם השכונה שלי נחמדה ושקטה, אבל היא רחוקה מלהיות הרובע העשירי של פריז.
קשת עם פפיון משנות ההתבגרות גורמת לי להרגיש כמו היפסטרית.
ספר על איטליה, לשם שינוי.
בכל אופן, הקיץ שלי רק התחיל והוא נפתח בניצול קצר של המדינה שלנו (סוף סוף); נסיעה לחלק היפה והנמוך במיוחד של ישראל – ים המלח. קמנו מוקדם, לבשתי שמלה פרחונית ארוכה וארזתי תיק בד גדול, ויאללה לאוטו. עצירה קצרה לקפה טעים וקרואסון וממשיכים בנסיעה דרומה דרך ההרים היפים והנוף הצהוב המהפנט. מה יכול להיות רע בחוף כמעט פרטי, בריכה זמינה, כסאות חוף ומים מרפאים? קצת להימרח בבוץ ולעשות פילינג עם המלח בתחתית המים, להשתזף כל היום ואני מרגישה בספא.
הקיץ נמשך בשיעור צרפתית אחרי חודש של הפסקה, ואיזה כיף היה לנהל שיחה, אמנם עילגת, אבל בכל זאת שיחתית ביותר, עם המורה הנחמדה שלי. כבר כמה שבועות שלא קניתי מאפים צרפתיים בפטיסרי ליד הבית, אז החלפתי את הקלוריות האלו בקניית מצרכים אחרים לקוקטייל משובח – ג'ין, ורמוט וטוניק, יחד עם מלא לימון חתוך לקוביות קטנות וקרח, הוא הולך מצוין במהלך ערב בנות מצחיק וקולני, עם סלט רוקפור ופיצה ביתית עם חצילים.
שישי היה יום של עבודה וחזרתי עייפה לבית ללא זר פרחים (נגמלתי אבל כל כך בא לי נוריות, נו טוב, זאת במילא לא העונה) ולאחר דחיות אין סופיות עשיתי את הספונג'ה השבועית, זרקתי בערך טון פרווה נוסף של החתולסקי ועכשיו אפשר שוב ללכת יחפים. אחרי מקלחת מהירה לבשתי חצאית ירוקה קצרה וטי שרט לבנה ויצאתי לשתות כוס יין במקום מעוצב יפה. הבריזה, כאמור, אפשרה זאת, אז ישבנו בחוץ מתחת לצמחים והאורות הקטנים המקסימים.
אני ממש משתוקקת לגשם וחורף, ולכן זה נהדר שביקור במולדת-שלא-באמת-נולדתי-בה מתקרב. סוף סוף להוציא את המעיל השחור הארוך שקניתי בפריז, ואולי גם את הכובע השחור, ולנעול את מגפוני הזמש שקניתי בארצות הברית, ולהרגיש באירופה לא באמת אירופאית. זה תמיד מאתגר להרגיש בחופשה רגילה כאשר אני טסה לרוסיה, כי הכל מרגיש שם טבעי למרות שאף פעם לא החשבתי את המדינה הזאת לבית. הפעם אני מגיעה לאחר חקירת אינסטגרם מעמיקה ורשימה שלמה של בתי קפה וברים מגניבים, ועם הידיעה שאסתובב הרבה לבד, כמו שאני רגילה (:
אקלרים וקפה שנראה מבטיח במקום עם עיצוב שכזה? כן בבקשה. מפה.
יש עכשיו סייל באתר הישראלי של בנסימון שממש מפתה אותי, נעליים במהדורה מוגבלת ב-90 שקלים? חלום. רק חבל שאין את המידה שלי בצבעים שאני רוצה, בא לי צבע סתווי צרפתי, או שפשוט בא לי את צרפת, או להרגיש שוב צרפתייה.
איך מזהים אחת כזאת? אם היא לא יפה באופן טיפוסי, הולכת בלי חזייה, לובשת בגדים יומיומיים עם עקבים, האיפור היחידי שלה הוא ליפסטיק, מעשנת סיגריות דקות ויש לה פוני עם שיער, רצוי כהה, עד הכתפיים – היא כנראה נחשבת לאחת מנשות העם הנבחר.
האיט גירל הצרפתייה ז'ון דמאס.
אדמה רטובה או פחם? לצערי שניהם לא רלוונטים.
המתכון להיראות, ויותר חשוב, להרגיש, צרפתייה הוא די פשוט. כל מה שצריך זה ליוויס בהיר ורחב, אבל עדיין מחטב, חולצת פסים מפנקת או מכופתרת רחבה, חגורת עור חומה עבה, נעליים עם עקב רחב ועבה גם הוא, אודם סגול-אדום ותיק בגודל בינוני, מעור כמובן, רצוי בצבע חום, רצוי תלוי על היד באופן לא מורגש. בסופו של דבר זה די פשוט, מילות המפתח הן (אוי ואבוי לי): עבה, חום ורחב.
ג'יין בירקין, האישה והתיק, ויותר חשוב, האישה והפוני.
הן גורמות לי להתגעגע לפוני שלי, או באופן כללי לדירה בפריז, או להרגשה הנהדרת של להיות (כמעט) פריזאית.
טוב אבל לשם מה נתכנסנו? וגאס כמובן! אם כבר על פריז דיברנו, מה יותר טוב ממגדל אייפל בגודל מוקטן ועיר אורות נוספת? אז וגאס וגאס וגאס, עיר החטאים והטירוף. כבר ציינתי שכל הסטריאוטיפים על ארה"ב התגלו לי כנכונים כשהגעתי ללוס אנג'לס, וזה לא חדל לקרות גם כשנסעתי דרך האזורים הצהובים והמדבריים של נוואדה כל הדרך הארוכה לעיר שלעולם לא ישנה. את הדרך ללאס וגאס העברתי באוטובוס ישן, עם מזגן שבקושי עובד וליד נוסעת יהודיה שאוהבת לדבר עם זרים, כאשר לקראת סוף הנסיעה כמעט ועצרנו בצידי הדרך כי ריח שרוף ומשונה הורגש בקבינה. נבהלנו לרגע שאנחנו הולכים למות, או יותר גרוע, לא להגיע לעיר החטאים, אבל האוטובוס סחב איכשהו את המיילים האחרונים וסוף סוף יצאנו לחופשי אל תוך חום של 40 מעלות בלי לחות.
נסיעת אובר קצרה ויקרה לקחה אותי למלון שלי על הסטריפ, הלא הוא ה-רחוב של וגאס, או בעצם, וגאס כולה, וכך התחילה החופשה הקצרה מידי שלי במקום המושלם הזה. הלובי של כל המלונות בסטריפ הם בעצם קזינואים ללא חלונות, אין ספות נחמדות ומוזיקת לאונג' אלא מלצריות זקנות בתחפושות טראשיות שמחלקות וויסקי בכוס פלסטיק, והמון מהמרים- על המכונות, ליד שולחנות הפוקר, הבלק ג'ק, ועוד משחקים שלא טרחתי להכיר.
בתחילת הערב הראשון שלי בעיקר הייתי בשוק, לקח לי שעה רק לצאת מהמלון עצמו, לא הבנתי לאן ללכת ומה לעשות, אז התחלתי ממשהו בטוח- מופע של סירק דו סוליי: קרקס מהפנט עם אקרובטים מוכשרים שעושים דברים קסומים עם הגוף שלהם. מדהים אותי כל פעם מחדש איך אפשר להיות כל כך מסונכרן ובהקשבה לגוף שלך, מודע לכל שריר ומה היכולת המקסימאלית שלו. אחרי שרואים אנשים כאלה מוכשרים עושים דברים כל כך מטורפים שום דבר לא נראה בלתי אפשרי.
אחרי שקפאתי בתוך האולם, יצאתי לרחוב המפורסם להתחמם קצת. זאת עיר של מסיבות, בכמה מלונות יש מועדונים מרשימים שהדיג'יים הכי נחשבים מגיעים לנגן שם, אפשר לפגוש שם אמריקאים מכל הסוגים והגדלים, בחורות בשמלות קצרצרות ועקבים גבוהים, גברים עם המון ג'ל בשיער, אירופאים שהלכו לאיבוד ומלא אווירה טובה. המלונות זה סיפור אחר; אווירת יוקרה קיצונית, עיצובים מדהימים, שיחזורים של ערים שלמות בתוך מתחמים קטנים הרבה יותר, המון אוכל בכל מקום, המון אלכוהול בכל מקום, המון רעש והמון מה לעשות.
תלבושת הנסיעות (האמריקאיות) שלי תמיד מצטיירת לי בראש עם ג'קט ג'ינס, צעיף רנדומלי וסניקרס, אם אפשר להוסיף כובע מה טוב.
לא מכירה אותו אבל הוא מצדיק לי סטריאוטפים.
את היום השני התחלתי כבר המומה פחות. התעוררתי בחשק לארוחת בוקר משמינה ואמריקאית, אז קפצתי לדני'ס ואכלתי פנקייקים וחביתות, ושתיתי קפה פילטר דוחה טיפוסי. אחרי טיול קצרצר במלון הוונציאני בשעות האור, ובעוד כמה מלונות קרובים, קפצתי לפארמסי הקרוב כדי לקנות משקה משכר ואז מהר לחדר המלון- החלפה מהירה לבגד ים ולרדת לגלות את וגאס היומית בבריכה.
ואז הסתבר לי שהבריכות בוגאס כולן רדודות, כי לשם לא מגיעים כדי לשחות אלא כדי לעמוד ולשתות במים. שתי מרגריטות אחרי (כאשר אחת מהן גרוסה, יאמ) והמון שמש וזמן שיזוף, חזרתי מסובבת לחדר בשביל אמבטיה ארוכה (נפלאות של חדרי מלון) ושנ"צ קצר, כי הערב הגיע מהר ולי עוד היה מסלול מלונות ארוך לראות. וגאס עושה חשק להתלבש פנסי ולשתות כל הזמן, ולאכול דברים טעימים ולקנות דברים כמו מגנט של סמל העיר, עליו אני מסתכלת כל פעם שאני פותחת את המקרר, ומחייכת. עם השתייה הפסקתי אחרי הבריכה אבל עם האוכל רק התחלתי (: אחרי צפייה במופע המרהיב של המזרקות במלון הבלג'יו הלכתי למסעדת הבורגרים של גורדון רמזי, ושם התוודעתי שאבוקדו וחלפניו זה שילוב מצוין עם הקציצה החמאתית והגבינתית שאכלתי. מפוצצת ושמחה המשכתי להתהלך עד שהעיניים סירבו להישאר פתוחות, ואז חזרתי ונחתתי על המיטה הנוחה לשינה מצוינת.
מסובבת!
איפה עוד אפשר לראות את מגדל אייפל עומד רגוע עם דקלים?
חולה על קצח עם הלחמניות שלי.
ההימור היחידי שלקחתי בוגאס ;)
לו הייתי יודעת שאהנה שם כ"כ הייתי מאריכה את השהות שלי ביומיים, לא ידעתי שאני טיפוס של בטן גב עד הגעתי לעיר הזאת. יש משהו ממכר בידיעה שאין הרבה לעשות בשעות היום פרט לרביצה בבריכה ושתיית משקאות ממכרים, ושבערב תמיד אפשר לחגוג ולאכול אוכל טוב.
הסטריפ במלוא תפארתו במבט מהמטוס. לא בתמונה: העצב שלי בעיניים.
שמיים כחולים בדרך לסן פרנסיסקו.
בפעם הבאה על החזרה לקלי וההתאהבות בסיליקון ואלי ובסן פרנסיסקו בפרט, כל מקום עם מים ורוח זה המקום בשבילי.
והנה שיר שההתחלה שלו סליזית (כמעט כמו וגאס) אבל בקטע מגניב, וההמשך מצוין. מקשיבה לו על ריפיט.
