איזה כיף, חזרתי לרגע :)
אני לא יודעת למה התחשק לי בדיוק לכתוב ולהתעדכן שוב עם הפלטפורמה הזאת, שנעזבה במהירות עם תחילת הלימודים האקדמיים מוצצי הזמן שלי, במיוחד בעידן האינסטגרם שהופך כל רשת אחרת ללא רלוונטית, אבל התחשק.
זו השנה השנייה שאני נוסעת יום יום ללימודים, רואה את רכבת ישראל ללא סוף, יוצאת בבקרים וחוזרת בלילות. לאחר שנה א' שנראתה כקשה ועמוסה ביותר, הגיעה שנה ב' שלקחה את א' בסיבוב והשאירה את רובנו עם הלשון בחוץ, ללא יותר מידי זמן להתעשת ולהתמלא במוזה חזרנו לסמסטר חדש, אבל תודה לאל על פסח (האירוניה...).
אומנם החופש השנה התקצר באופן פלאי בכחמישה ימים, והתווספו אליו, איך לא, עבודות הגשה ומשמרות בעבודה, אבל אפשר לנשום סוף סוף ולהיזכר איך נראה האביב באור יום, מחלונות הבית שלי.
בשנה וחצי האחרונות נשארתי באותה דירה חביבה, שקיבלה ספונג'ה מכובדת וזר פרחים פרובנסיאלי לקראת החג.
האהבה לפריז נשארה זהה, הטיסות לחו"ל המשיכו לקרות ולהעניק קצת אוויר לנשימה, והחלומות פורחים, כשיש זמן ;)
נהייתי בת 24. איך זה קרה?
קפצתי שוב לרוסיה, הפעם הקיצית, ולא יכולתי להתעלם מכך שבדיוק בגילי, לפני שנים רבות, גם ההורים שלי הלכו על אותן המדרכות, לאותם המקומות.
החופשה המושלמת ביוון קרתה די בטעות, דיל מהיר ליום כיפור לקח אותנו לאי רודוס: האי היה ריק מישראלים, מלא באוויר מלוח, שמש בימים, בריזה בלילות ודגים על הגריל, מ ו ש ל ם.
הרצון לחורף אמיתי וליעד עם תקציב סטודנטיאלי לקח אותנו לבודפשט, 0 מעלות ושלג קל, יחד עם דירה במרכז העניינים והמון, אבל המון, אוכל, העניקו קצת אוויר קריר לסמסטר החדש.
לפני כמה ימים צפיתי בסרט "קרא לי בשמך" של הבמאי לוקה גואדאנינו אחרי שנתקלתי בטריילר שלו לפני כמה חודשים, ונהניתי מכל רגע. נהניתי כל כך שקראתי אחר כך את הספר עליו הוא מבוסס, ואז ראיתי את הסרט שוב ושוב.
הסרט, שמתרחש בשנות ה-80 איפשהו בצפון איטליה, כולל בתוכו את שירי האייטיז הנהדרים שמחזירים אותי לילדות (למרות שהיא הייתה בשנות ה-90 בכלל) ועוד שירים עכשוויים נהדרים ועצובים.
אני לא יודעת למה התחשק לי בדיוק לכתוב ולהתעדכן שוב עם הפלטפורמה הזאת, שנעזבה במהירות עם תחילת הלימודים האקדמיים מוצצי הזמן שלי, במיוחד בעידן האינסטגרם שהופך כל רשת אחרת ללא רלוונטית, אבל התחשק.
זו השנה השנייה שאני נוסעת יום יום ללימודים, רואה את רכבת ישראל ללא סוף, יוצאת בבקרים וחוזרת בלילות. לאחר שנה א' שנראתה כקשה ועמוסה ביותר, הגיעה שנה ב' שלקחה את א' בסיבוב והשאירה את רובנו עם הלשון בחוץ, ללא יותר מידי זמן להתעשת ולהתמלא במוזה חזרנו לסמסטר חדש, אבל תודה לאל על פסח (האירוניה...).
אומנם החופש השנה התקצר באופן פלאי בכחמישה ימים, והתווספו אליו, איך לא, עבודות הגשה ומשמרות בעבודה, אבל אפשר לנשום סוף סוף ולהיזכר איך נראה האביב באור יום, מחלונות הבית שלי.
בשנה וחצי האחרונות נשארתי באותה דירה חביבה, שקיבלה ספונג'ה מכובדת וזר פרחים פרובנסיאלי לקראת החג.
האהבה לפריז נשארה זהה, הטיסות לחו"ל המשיכו לקרות ולהעניק קצת אוויר לנשימה, והחלומות פורחים, כשיש זמן ;)
נהייתי בת 24. איך זה קרה?
קפצתי שוב לרוסיה, הפעם הקיצית, ולא יכולתי להתעלם מכך שבדיוק בגילי, לפני שנים רבות, גם ההורים שלי הלכו על אותן המדרכות, לאותם המקומות.
החופשה המושלמת ביוון קרתה די בטעות, דיל מהיר ליום כיפור לקח אותנו לאי רודוס: האי היה ריק מישראלים, מלא באוויר מלוח, שמש בימים, בריזה בלילות ודגים על הגריל, מ ו ש ל ם.
הרצון לחורף אמיתי וליעד עם תקציב סטודנטיאלי לקח אותנו לבודפשט, 0 מעלות ושלג קל, יחד עם דירה במרכז העניינים והמון, אבל המון, אוכל, העניקו קצת אוויר קריר לסמסטר החדש.
לפני כמה ימים צפיתי בסרט "קרא לי בשמך" של הבמאי לוקה גואדאנינו אחרי שנתקלתי בטריילר שלו לפני כמה חודשים, ונהניתי מכל רגע. נהניתי כל כך שקראתי אחר כך את הספר עליו הוא מבוסס, ואז ראיתי את הסרט שוב ושוב.
הסרט, שמתרחש בשנות ה-80 איפשהו בצפון איטליה, כולל בתוכו את שירי האייטיז הנהדרים שמחזירים אותי לילדות (למרות שהיא הייתה בשנות ה-90 בכלל) ועוד שירים עכשוויים נהדרים ועצובים.
אז היה כיף, אולי אשוב בקרוב 💕
