יום שישי, 20 בנובמבר 2015

אמלי והביקור של עינבר – חלק ג' ואחרון

עבר כמעט שבוע מאז המקרים המצערים שקרו, ומקרים נוספים ממשיכים לקרות, מה שגורם לעיר להרגיש קצת ריקה מהרגיל לעונה הזאת. הרבה מחבריי לכתה חוששים לטייל סתם כך ברחבי העיר, אבל אני, בתור "הישראלית שרגילה לפיגועים", אומרת שאין סיבה לפחד. אני לא בפריז לנצח וצריך לנצל כל יום (:

אבל ציניות בצד, יש תחושה מעט עגומה מסביב. בימים האחרונים אני מרגישה מוזר, סתם ככה, וכנראה שהסיבה היא המתח הזה ששורר ברחובות.

אז כדי לחשוב על זה כמה שפחות אני ממלאה כל פיסת זמן פנוי בפעילויות ברחבי העיר היפה והמעט עצובה הזאת.
מצאתי מעיל חורף יפה, ובכך חתמתי את רשימת הקניות שלי, טיילתי שוב בשכונה הכיפית שלי, שתמיד אפשר למצוא בה עוד רחוב נסתר, הלכתי לג'אז בר וחוויתי הופעה מצוינת של הרכב מצפון אמריקה, הכנתי אוכל בבית, אכלתי בחוץ, ביקרתי שוב בלובר, שהיה ריק כמעט לחלוטין, וכך נהניתי ברוגע מיצירות האומנות ומההסברים שהאודיו גייד העניק לי תמורת שלושה יורו בלבד.

ובנוסף, סוף סוף התחיל לרדת גשם ולהתקרר קצת יותר, ויחד עם זאת התחילו להיפתח שווקי הקריסמס המהממים. אתמול ביקרתי בשוק בשאנז אליזה, השוק החגיגי המרשים והתיירותי ביותר בפריז. הוא היה יחסית ריק, כאמור המצב בעיר מבריח את כולם, אבל אני ראיתי בזה משהו חיובי- אפשר לחבק את הפסל של סנטה בלי לחכות בתור.





מאד מאושרת מהגופרה המושחת שכמעט כל דוכן בשוק מציע.
והנה אני חוזרת לסופ"ש האחרון של אוקטובר וליום האחרון של עינבר בפריז.

את הסרט 'אמלי' ראיתי לראשונה רק כמה חודשים לפני הגעתי הנה, וכבר מהפתיח התלהבתי מהאופן המוזר שבו העלילה מסופרת. הסרט מתאר את סיפורה של אמלי פולה; בחורה צעירה ומעט מוזרה, שגדלה בנסיבות מעט יותר מוזרות. מרבית הסצינות בסרט מתרחשות במונטמרטר, הלא הוא האזור ה"כפרי" של פריז, ובקרבת תעלת סן מרטין, הלא היא התעלה שנמצאת ממש מול הבית שלי, לכן לא סתם הרגשתי במהלך כל היום כניצבת בסרט המשונה הזה, מהתחלתו על היד הקנאל בדרך למטרו, ובהמשכו במונטמרטר- היתקלות מפתיעה בדוכן הירקות של הירקן הרשע מהסרט, ובגרפיטי של אודרי טוטו כאמלי, גרמו לי להתלהב עוד יותר.

הקנאל הירקרק.






עצירת קפה ו'מאפה' בדרך למעלה המונטמרטר.



תחנת המטרו של אמלי.


אזור המונטמרטר מלא בעליות, כשבראש הגבעה מחכה רחוב האמנים הצבעוני מלא הציירים, ובזיקלת סקרה קר. האזור עצמו מאד צבעוני, מלא בפרחים, גגות אדומים ובתי קפה חמודים. תענוג לטייל שם, תמיד מוצאים רחובות חדשים להתמקד בהם.



















קרפרי ביתית באמצע אזור מתויר. הידיים, שניתן לראות בתמונה, הפכו קרפים ופיזרו תוספות כאילו עשו זאת כל חייהן.








הסקרה קאר שעומדת בראש הגבעה.






ועשינו גם קפיצה קצרה לשער הניצחון.



הסופ"ש אני ממשיכה לחקור קצת את צרפת ונוסעת לדרום ליומיים, תאחלו בהצלחה לחתול שישאר לבד בדירה :)

לבשתי את הטרנץ' המוכר מזארה
ג'ינס - אמריקן איגל
מגפונים - בי יוניק
צעיף - טומי הילפיגר
חולצה מכופתרת - H&M
תיק - מייקל קורס



2 תגובות:

  1. איזה פוסט מקסים ואופטימי.
    אני בטוחה שפריז תתאושש, וזה טוב שאת ממשיכה להנות ממנה כי בתמונות האלה היא פשוט מדהימה.
    ראיתי את הסרט אמלי אולי עשר פעמים, ולצערי לא הספקתי לבקר במונמרטר בביקור האחרון שלי בפריז לפני כמה שנים. מקווה לתקן את הטעות האיומה הזאת בקרוב.
    את מהממת, תהני בדרום צרפת.

    זה משהו שקראתי על פריז היום. ניראה לי שזה מעניין.
    http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.2778612

    השבמחק
    תשובות
    1. הכתבה באמת מעניינת, אבל אני מניחה שלכל עיר יש היסטורית טרור כלשהי, פעם אולי קראו לזה אחרת...
      אני אשמע קצת צ'יזית, אבל זה לא קשה להישאר אופטימית בעיר יפה כזאת, למרות מה שקורה.
      בפעם הבאה תתחילי ממונטמרטר! מבטיחה שתהני!
      תודה רבה על המחמאות, והדרום כבר נראה מבטיח ;)

      מחק