יום שני, 2 בנובמבר 2015

העיר שמוציאה את הזמן מהמשוואה

בדיוק סיפרתי לאחי על זה שכל הזמן פה מרגיש לי כמו סוף שבוע. השבוע הרי מתחיל כאן רק ביום שני, אבל השבוע בארץ נגמר ביום חמישי, ובין לבין הזמן טס- בשלישי בערב אני רק מבינה שהימים הם רגילים, והופ כבר חמישי בבוקר ואני בטוחה שהסופ"ש שוב פה. כך שגם אם יש לי עוד שני שיעורי צרפתית לצפות להם, אני מבחינתי כבר בוויקנד.

אני שמה לב שפריז גורמת לי לאהוב שוב את השמש. הימים השמשיים כאן לא אומרים שאני הולכת למות מחום (28 מעלות באמצע פברואר, איך התגעגעתי...) אלא שאני יכולה לנסוע לפארק חדש ולבלות שם בנוחות חצי יום. הדבר הכי יפה בעולם זה ההשתקפות של השמש במים, עם עלים צהובים שהרוח הורידה במהלך הלילה.

כל יום כשאני יוצאת מהבית והולכת את הדרך הקצרה לתחנת המטרו, אני מסתכלת מוקסמת מהעצים המעט ערומים, צהובים, והשאריות שלהם על המדרכות. אני לא יכולה שלא לדמיין שבעוד כמה שבועות יהיו שם רק ענפים ריקים, מזג האוויר יהפוך להיות קר בעשר מעלות, השווקים של יום ראשון יתחילו למכור יין חם, ויהיה ריח של עצי אשוח ברחוב, זה עושה לי קצת פרפרים בבטן.

אבל בינתיים אני מאד נהנית ממזג האוויר. לא ציפיתי לימים כאלה נוחים באוקטובר, כל מה שאני צריכה ללבוש זה חולצה מכופתרת ומעיל גשם (ולא למען המטרה המקורית שלו), ואז לקפוא קצת בערב כשממשיכים אחרי הלימודים לבילוי ספונטני. אתמול לדוגמא המשכתי ליין בר עם החברה הישראלית שלי, ומשם המשכנו עם שני חברים אמריקאיים שלה, ועוד חברה ברזילאית שלהם, לסבב ברים קצר באזור הכי מגניב בפריז- הבסטיל. הערב נגמר בהופעה ממש נחמדה של הרכב רוק-ג'אז, ואז ארוחה במסעדה לטינית ביתית.


אחרי כמות מכובדת של פוסטים, לא הראיתי את ה-מוניומנט של פריז! הנה הוא בחצי הדרו (פשוט כי החצי השני לא נכנס בעדשה), האייפל.




פטיסרי החלומות, שמעוצבת כמו חלום מתוק מאד. גם המילפיי היה מתוק מאד (:










אותו יום היה אחד הקרים מאז שהגעתי לפה, אז אחרי שהרוחות החזקות בתצפית על האייפל הקפיאו לי את האיברים החשובים בגוף, החלטתי לבקר במוזיאון האורסיי. הייתי סקפטית כי תמיד אהבתי רק אומנות קלאסית, אבל האורסיי הוא ממש לא מוזיאון של אומנות פוסט-מודרנית, אלא אוסף נהדר של אומנות מעניינת, יפה וחשובה שמוצגת באופן לא שגרתי, במבנה שהיה מיועד פעם להיות תחנת רכבת.





דנטה ווירג'יל של בוגרו. 


חלק מ"לה דאנס" של קארפו. 

"שערי השאול" של רודן. 
ואן גוך. 

רנואר. 
הבלרינה של אדגר דוגה. 





ביום אחר, הרבה יותר חם, ביקרתי בכנסיות סן ז'רמה דה פרה וסן סולפיז, ובדרך גם ביקרתי בסניף של פייר ארמה.



























חווית הקנייה בפייר ארמה היא מאד מיוחדת, כבוטיק קינוחים כל כך נחשב הלקוח מרגיש כאילו הוא נכנס לחנות אופנה עילית, בה כל מקרון או פטיסרי אחר נבחר עבורו בקפידה ונלקח בעדינות עם מלקחיים כסופים מבריקים וכפפות משי שחורות. אני חייבת להודות שעבורי, חווית הקנייה הייתה חיובית יותר מהקינוחים, נראה שארמה מאד אוהב להוסיף מי ורדים לכל דבר, טעם שלי קשה לסבול. כמובן שעדיין נהניתי לנשנש את הרכישות הלא זולות בגני טוילרי (:















ולפינת הספר-
את "הפטיסרי הטובות בפריז" של שרון היינריך, בעלת הבלוג הטעים והמקסים- Paris Chez Sharon, קניתי לפני קצת פחות משנתיים, וקראתי כל בוקר בדרך לעבודה. יצא שהספרים היחידים שלקחתי איתי הנה קשורים לפריז- "הגיבן מנוטרדאם", שבאופן מבייש אף פעם לא סיימתי לקרוא, "הפריזאים", שהרבה יותר נחמד לקרוא פה ולראות למה התכוון המשורר, ואת הספר של היינריך, שמתגלה כמצרך מאד יעיל.

בשבועיים הראשונים שלי פה, כשהייתי על תקן תיירת מתחילה, בתחילת כל יום הייתי בודקת בספר אילו פטיסרי יש ברובעים בהם אני עומדת לבקר, ואז הייתי נהנית מהקינוחים המפורסמים של אותם המקומות.







קצת מהיומיום :)



בבולונז'רי ליד הבית מכינים את הבגט הכי טעים. לא התאפקתי ונשנשתי ממנו מול הקנאל, בדרך הביתה. 
אז גם אצלי השבוע התחיל, אבל עוד מעט כבר סופ"ש ;)



2 comments:

  1. וואו, קשה לי פיזית להיכנס ולעבור על התמונות שלך מרוב קינאה. אני כל כך מתגעגעת, ואצלך בבלוג פריז נראית אפילו עוד יותר יפה ממה שהיא באמת (:
    תמשיכי להינות !

    השבמחק
    תשובות
    1. אוי לי ראיתי את התגובה רק עכשיו.
      תודה רבה! חייבת להודות שלא קשה להוציא את פריז יפה, הרוב בזכותה (:

      מחק