הדיסוננס הישראלי-צרפתי התמידי

אני פותחת את הבוקר עם פתיבר, שוקולד השחר וכוס נמס בצד, אבל מתפנקת במשיחת לק על ציפורניי ע"י מישהו שהוא לא אני.
אני לובשת חולצת גולף מפוספסת, ג'קט פשתן ואת נעלי האוקספורד שלי, אבל מתהלכת ברחובות עיר ישראלית.
אני חושבת ש-19 מעלות צלזיוס מצדיקות לבישת ג'קט מלכתחילה, ואילו בפריז הייתי לובשת חולצה קצרה.
אני אוכלת בורקס ולא בגט עם קממברט, למרות שבזה אפשר לטפל.
באופן יותר ספציפי, הניגודים והדילמות החזקים יותר נמצאים אצלי בראש. כל מיני תהיות כאלה של גיל ה-20 שממש מבלבלות אותי; מתי להתחיל ללמוד, איפה, האם להתפשר, מה לעשות בזמן שיהיה לי עד אז, האם לתת לעצמי בכלל עוד זמן... מה יקרה בעוד חמש שנים כשאסתכל אחורה ואיפה אהיה- אתחרט על העוד שנה ספייר שאני עלולה לקחת, או אולי אגיד שהכל היה שווה את זה כדי להיות איפה ומה שרציתי באמת? זה הזמן לעצות חברים! אני נמצאת בשלב הרגיש הזה בו אני מבינה שהחלומות שלי לא יתגשמו מעצמם ואין באמת כוח עליון שפועל כדי להזיז לי מכשולים מהדרך, אבל בו זמנית החלומות עדיין קיימים.

כרגע אני בעיקר עובדת כמעט שבעה ימים בשבוע, וזה בהחלט משפיע על הלבוש שלי (ועל כפות הרגליים). אני מוצאת את עצמי כמעט כל יום בג'ינס משתנה ובטי-שרט בצבע אחר, וזה כבר נמאס (אני לא חובבת טי-שרטים באופן כללי), ומה שעוד לא עוזר זה מזג האוויר האביך, שגורם ליום להתחיל באופן אפרורי מעט וכמעט-מבטיח-גשם, כשבפועל זה סתם עוד יום חם מלא אבק.
אבל חדל הדיכאון הקליל, אומנם גם היום לא קמתי ביקיצה טבעית, אבל לפחות זה היה יום חופש. אחרי שחיסנתי את החתול בחיסון השנתי ומשחו את ציפורניי בצבע חורפי אני מוכנה להכין אוזני המן, לשתות יין ולראות סרט גרמני, ואולי לקנות בגט וקממברט... אם אעמיד פנים חזק מספיק אדמיין את עצמי עולה מתחנת המטרו, במקום מתחנת האוטובוס הלא מרגשת, ואדמיין שאני עוברת ליד בולנז'רי קטנה, במקום ליד מאפייה עתירת רוגעלכים ו"קרואסונים" עשויי מרגרינה ברחוב הרצל. מבטיחה שזאת לא אני היהירה, זה מצב הרוח (:

במוזיאון רוד(ין) רציתי לבקר עוד באוקטובר, אבל בעקבות השיפוצים שחלו הייתי צריכה לדחות את הביקור להחל מסוף נובמבר. היה זה יום רנדומלי כשהחלטתי לקום מוקדם ולבקר במוזיאון שקראתי עליו בכל כך הרבה מקומות, לפני הלימודים (כמה אני מתגעגעת ללימודים...)

זה היה יום שמשי אבל קר, ואני זוכרת שבוודאות לבשתי את המעיל השחור שלי. לקחתי את המטרו וירדתי בתחנת א(ינ)ווליד(ס), עקפתי את מוזיאון הצבא הגדול משמאל, עברתי את הכביש הרחב והגעתי למבנה הקטן, שאפילו נראה קצת מודרני מבחוץ. עברתי דרך בדיקה בטחונית קצרה והתקדמתי לתור העוד יותר קצר, שבסופו התברר שהמדינה מעודדת את השכלתי התרבותית ומעניקה לי כניסה חינמית גם לשם. עדיין היה ריח של צבע בחדרים המשופצים, אבל זה היה שווה את זה. החללים הקטנים, בהם מאוחסנים הפסלים המפורסמים של רודין, היו מלאי אנשים, גם בשעות בוקר של יום חול, והקירות החדשים צבועים בצבעים מחמיאים, קרירים וחמימים כאחד. אני לא יודעת למה, אבל מאיזושהי סיבה ידעתי שאתרשם מהמוזיאון הזה מאד, עוד מאז ניסיון הביקור הראשון. אולי כי באמת קראתי עליו בהרבה מקומות, או שנתקלתי באזכורים של פסל 'הנשיקה' ו'האדם החושב' פעמים רבות, או אולי בגלל שרודין למד באוניברסיטה הפריזאית אלייה אני רוצה להתקבל... בכל אופן הסיבות הן רבות והמוזיאון הוא אחד- מלא בפסלים אנושיים, רכים ומעוררי תשוקה, שינוי מרענן ומשמעותי מהפסלים הנוקשים והישנים יותר שניתן למצוא במוזיאונים אחרים בפריז.

הגן בחוץ היה בעיקר בוצי בעקבות הגשם שירד בלילה, אבל עדיין מקסים. שם אפשר למצוא פסלי מתכת רבים, ספסלי עץ לישיבה אקראית באמצע כל הטוב הזה, וקפיטריה שמוכרת אוכל די נוראי, אבל מספקת מחסה מהשמש השקרנית. אני אז כבר הייתי שרויה די עמוק במלנכוליית החזרה, ומצאתי את עצמי יושבת שעה על אחד הספסלים ובוהה בחלל. נשבעת שאני עדיין זוכרת את הקור.

שערי השאול של רודין, הפעם ממתכת (פה הופיעו מאבן)

ארמון האינווליד, שבתוכו הקבר של נפוליאון, וקצה האייפל מציצים.

כמה תמונות נספחות משיט לילי ברחבי פריז. בדיוק ירד מבול ואני הלכתי עד לנהר ברגל, מטריה גדולה מעליי, מגפונים עם עקבים גבוהים מידי על רגלי, ואפילו הצלחתי לדבר בטלפון בו זמנית!

מסתמן שאכן יהיה שבוע קריר, נותר רק לקוות שלא נעסוק בשום דבר כשירד הגשם, בכדי להנות ממנו כמה שיותר.

8 במרץ לא בפריז

אני אפתח באיחולי יום האישה שמח! התעוררתי היום מצלצול הטלפון הנייד, ובאופן מפתיע זה הרגיש כמו יקיצה טבעית. היום השמשי אך הלא חם מידי, החצאית הפרחונית שלבשתי וארוחת הבוקר המתוקה בפטיסרי ליד הבית עם גיסתי והאחיין המהמם שלי עשו לי בוקר כיף ממש. חילופי הפרחים לכבוד היום האביבי והנחמד הזה הועילו עוד יותר למצב הרוח ולקישוט השולחן בפינת האוכל (:

גיליתי שנשארו לי רק עוד שלוש תיקיות של תמונות מצרפת, וגיליתי שאני ממש מתגעגעת. אני נמצאת במן דילמה מתמדת של איפה עדיף- כאן או שם. מצד אחד יש את היתרונות של הארץ; המשפחה, הנוחות, הדירה החדשה, המקומות המוכרים, החברים... מצד שני, אני באמת מאמינה שזה לא הגורל שלי להישאר פה, אני מרגישה כל כך יותר בנוח באירופה. החופש להתלבש איך שארצה מבלי לחשוב אם זה מוגזם או אם יסתכלו עליי מוזר, האופציה לצאת מהבית ולטייל ברחובות סתם ככה, כי הם מלאי היסטוריה, תרבות ויופי. הפארקים הירוקים, החורף האמיתי, האביב העוד יותר אמיתי, והקיץ שגורם לי לאהוב את השמש ולא לאחל שתעלם. ומה שהכי טוב, ההערכה שתהיה לי לארץ כשאגיע לבקר.
בינתיים אני חוזרת אחורה באינסטגרם ונהנית לראות את ההנאה שלי בפריז, שם יכולתי לכבוש את הכובע השחור שלי מתי שרציתי, והדאגה היחידה שלי לגביו הייתה אם הרוח חזקה מידי בכדי להעיף אותו או לא. בניתי לי מסלולים, בין אם בדרך ללימודים, בדרך חזרה או בסופ"ש פנוי. אם לא הייתי באיזו קונדיטוריה אז זאת הייתה תחנת ארוחת הבוקר שלי, אם היה יום שמשי אז חיפשתי פארק חדש, אם רציתי לנשנש משהו אז קניתי פטל, אם רציתי לערוך תמונות בלפטופ אז ירדתי לקפה מול הבית, אם רציתי יין אז היינו מסיימים את יום הלימודים בביסטרו שליד בית הספר. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, ותמיד ידעתי ואדע ששם שונה מפה, כמעט בכל דבר אפשרי אבל בעיקר באורח ודרך החיים, אבל לחזור לפה אחרי שהות ממושכות במקום שבו באמת אפשר אחרת עשה גם אותי קצת אחרת.

הקפה וטארט הראשונים בעיר האורות.

אשפית הסלפיז מאז 1993 ;)

סן ז'רמן בערב.

מטרו רפובליק ואני ביום ההולדת.

אבל כמובן שגם פה יש דברים טובים, וביניהם הדירה החדשה שלי שאני מתה עלייה. אני באמת נהנית לחזור אליה או סתם להתבטל בה כשאין מה לעשות, וגם התחלתי לבשל כמו שצריך ולארח, שזה כיף ממש. יש לי חלון גדול ואת התריסים אני יכולה להסיט לגמרי לצד, יחד עם הוילונות הלבנים והעץ הגבוה בחוץ הנוף מרגיש ממש נעים.
יש לי את השטיח שרציתי לשבת עליו ולכתוב פוסטים, או שישמש כמקומות ישיבה נוספים כאשר אין מקום על הספה, והנה בדיוק הגיעה מכונת הכביסה שתפטור אותי מהר הבגדים שהצטבר. תליתי המון אורות קטנים בכל פינה בערך, וסוף סוף קיבלתי את מעמד היינות שהזמנתי מהסינים, ועכשיו הוא השלים לי את פינת היין שלי, אותה אני פוקדת כמעט בכל ערב. בכל אופן, עשיתי לי פה פריז קטנה, ואני באמת משתדלת לעשות לי אותה גם כשאני יוצאת מהבית, אבל פריז זאת פריז ופה זה פה.

הפעם אני חוזרת לאיזשהו יום בנובמבר, בעצם זה לא היה סתם יום, אלא יומיים לאחר מקרה הטרור. העיר הייתה בהלם ואני יצאתי לטייל בעוד סוג של יער בתוך פריז- בואה דו וא(נ)ס(ן), שנמצא בצמוד לטירת ואנסן. בעבר האזור כולו נחשב לעיר אחרת מפריז (שמה היה כמובן ואנסן), מגניב איך גבולות משתנים.

באותו יום מצאתי את עצמי מגיעה גם לאזור המונטמרטר שוב. נעלתי את הבנסימונס הכחולות שלי וטיילתי בפריז העצובה והיפה.

מקווה להעלות בקרוב תמונות מהדירה (:

שיהיה יום שמח ואביבי.