עיר הסרטים והחופים הזהובים - החוף המערבי חלק א'

עברו כבר כמה שבועות מאז הפעם האחרונה בה כף רגלי דרכה (שוב) בארץ זרה, וחוץ מגעגועים ממש מוחשיים לפריז, אני די מצליחה לא להיות עצובה מהחיים בארץ. סתם... אני מגזימה בכוונה, בגלל שהחום לא מאפשר ולא גורם לי לרצות לצאת מהבית בשעות האור, אני עושה חיים בדירה שלי אותה אני לא מפסיקה לשנות. בפריז הדירות קטנות כי אין טעם להישאר בבית, פה הדירות סבירות בגודלן כי בחוץ חם ולח (;

הסופ"ש הזה הוא נהדר כי הוא נפתח בארוחת בוקר בחברה טובה, בקפה הכי יפה ופרחוני של עיר ילדותי, הוא נמשך בקניות בחנות האורגנית הקרובה לביתי, ובנקיונות מרעננים שכללו החלפת מצעים. בערב הכנתי פסטה עם ירקות קראנצ'ים ושתיתי יין (כמובן). כהרגלי בשבועות האחרונים, ציפיתי בסרט קליל שיש לו בעצם משמעות נסתרת עמוקה, ומסביבי כל הנרות בבית היו דלוקים.
היום התעוררתי ללא השעון המעורר, הסטתי את התריסים הצידה כדי להציץ על הצמחים החדשים שלי, הכנתי ארוחת בוקר מתוקה ושתיתי קפה קר מצנצנת, מה שהפך אותו ליותר טעים. לבשתי סוודר כי קריר לי עם המזגן ובלעדיו קשה לנשום, וגם ככה מרגיש לי אירופאי, והכנתי שיעורים בצרפתית.

והנה, עוד מעט מוצ"ש, המילה הגסה הזאת. ומה בתכנוניי? אני הולכת להודות שאף פעם לא הייתי צופה הדוקה בסדרה "בנות" שהפכה עם השנים לאגדית, ואחרי התמונה הזאת שמוכיחה בפעם המיליון שלנה דנהאם אכן גאונה, אני רוצה להתחיל לצפות בה מההתחלה. אחר כך בטח אחמם את הפסטה מאתמול ואשתה עוד יין, ובערב יש הקרנה של סרט צרפתי בקולנוע הישן בעיר, אם לא יהיה לי חם אלבש משהו ממש קליל ואלך עד לשם.

אי אפשר להישאר אדישים לזה.

יש לי חולשה למכנסי פיג'מה משובצים.

ובינתיים, החוף המערבי מה איתו? יום שבת היום ואיתו אני מציינת חודש לחזרתי ארצה מהמדינה הזהובה של ארה"ב, הלא היא קליפורניה.

אין יותר נסיעות באובר, קפה מגעיל בסטארבקס, מזג אוויר חלומי, אופציה ללבוש שכבות, קפה טעים בפיטס, יין קליפורני, בירת חיטה מתוקה, בריכה מחוממת, פרחים בכל מקום ותחבורה נוחה.

הטיול הדי ספונטני שלי התחיל ביום רביעי כלשהו בנתב"ג, כאשר לא היה ברור אם אעלה על הטיסה ללוס אנג'לס מלכתחילה, זאת מכיוון שהייתי על תקן נוסעת סטנדביי והמטוס היה צפוי להיות מלא לחלוטין. המזל היה איתי וקיבלתי ממש את המושב האחרון שנותר פנוי. מה אני אגיד לכם, לשבת 15 שעות בין שני נוסעים אחרים זה לא להיט, אבל המטוס החביב לקח אותי לחופשה המיוחלת שלי ולכן לא העזתי להתלונן.

התכנון הכללי היה לנחות באלאיי, לפגוש את הדוד מדרגה 700 שלי שלא ראיתי בחיי, אבל אמור לאפשר לי ללון אצלו, במקום לשלם הון על מלון בינוני.
ואכן כך קרה, את חמשת הימים הראשונים העברתי בספק עיר ספק מדינת המלאכים וכך התחילה השהייה הנהדרת שלי בקלי(פורניה).

אני מודה שאני וארה"ב לא הסתדרנו טרם הגעתי לחוף המערבי. החוף המזרחי, שבו כן יצא לי לבקר כמה פעמים, גרם לסלידתי התמידית מהאזור הזה של העולם רק לגדול. לא התחברתי, לא אהבתי כל כך ולקח לי הרבה זמן למצוא את המקומות שלי. לעומת זאת החוף הנגדי- חלום.
לא ציפיתי לנחות ולהתאהב בלוס אנג'לס או משהו כזה, וזה באמת לא קרה. ציפיתי לכל מה ששמעתי עלייה- עיר עצומה, עם מרחקים הזויים שאי אפשר להתנייד ביניהם בלי רכב, ואכן כך היה. כמו ברבות מערי ארה"ב, זו עיר נוספת בה אין באמת היסטוריה (אם מתעלמים מהאינדיאנים), היא כולה מבוססת על תהילת השחקנים והכותבים שפקדו ועדיין פוקדים אותה. כמעט כל אזור מתואר בה כ-באיזה רחוב עברה שרון סטון או איפה שתה קפה סילבסטר סטלון, אבל אם נכנסים לאווירה של העיר מלכתחילה ולא מצפים לקבל חווית תרבות אירופאית כלשהי, נהנים ממנה ממש, בסופו של דבר זה די הזוי שתעשיית הקולנוע המרכזית מיוצרת שם, בעיר המוזרה הזאת.
למה מוזרה? כי אין בה באמת משהו יפה. היא מחולקת לאזורים ואין כזה דבר "מרכז העיר", יש את בברלי הילס, את בל אייר, את אזורי האוניברסיטה (המהממת והענקית) UCLA, את הוליווד, את וניס ביץ', את סנטה מוניקה ובטוח עוד המון מקומות שלא התהלכתי בהם. אנשים מתלבשים בה איך שבא להם, לטוב ולרע, והם בעיקר נעים מקיצון אחד לשני- או שהם פריקים של ספורט ותזונה "נכונה", או שהם חיים על ג'אנק פוד וסודה.

הכי מצחיק שכל הסטריאוטיפים עליה, לפחות עבורי, התגלו כנכונים. ראיתי את ה-All American Girls, הבלונדיניות והגבוהות עם הרגליים הארוכות, וראיתי את ה-Valley Moms שכל ערב יוצאות עם החברות הסופר שזופות (בהתזה) שלהן לשבת במסעדה יקרה ולצחוק בקול רם, ראיתי את הגולשים החתיכים, את הזוגות היותר מידי מתאימים, ונהניתי לצפות בכולם.

ביומיים הראשונים השתדלתי להתאקלם ולהתגבר על הג'ט לג, וגם הספקתי לבקר ביוניברסל סטודיוס. יש משהו מקסים בחוויה שפארקים כאלו מעניקים, מעין התנתקות מהמציאות וכניסה אל תוך סרט. לתת למישהו להוביל אותך בקרון מתגלגל ולהראות לך דברים בדיוניים, זה נחמד בכל גיל.

ביום השלישי נסעתי לאזור החופים – סנטה מוניקה פיר ווניס ביץ'.
מה אני אגיד, זה מה שדמיינתי כשאמרו לי אלאליי. ריח של ירוק בוניס, החוף הכי מגניב בעולם (לפחות זה מה שאומרים), מלא מלא מלא עצי דקל דקים גבוהים גבוהים, מי חשב שאתלהב מעצי דקל? אבל הם כל כך שונים מבארץ. גלגל ענק על רקע האוקיינוס, שטחי חול מלאי אנשים, כאשר הרוב לא מעז להיכנס למים – כי גם אם יש 30 מעלות בחוץ טמפ' המים לעולם לא תעבור את ה-15, ביתנים מגניבים והמון צבעוניות. צעירים משחקים בכדור יד, מבוגרים מתהלכים על שבילי האספלט, מוזיקה בכל מקום והרבה שמש.

בנסיעה לעבר החוף הזה כבר הכל נהיה מגניב יותר.

הסנדלים שאף פעם לא מאכזבים, ממקס מורטי.

ביי וואץ' מישהו?

אין כמו בירת חיטה גרמנית באמצע יום חם ושמשי, מול אוקיינוס כחול וקריר.

פסאז'ים לא צפויים באזור היפסטרי ומלא גולשים שכזה.

אני לבשתי חצאית ארוכה וסנדלים נוחים, והשיער שלי היה בלונדיני, הרגשתי הכי אינ-דה-מומנט באותו היום (:

הנה מתחילה סדרת פוסטים על מקום אחר, דווקא נחמד לחזור לזה. בפעם הבאה אכתוב על החלק השני שלי באלאיי.

עד אז-