יום שישי, 18 בדצמבר 2015

I'll always have Paris

השבוע שעבר היה השבוע הכי נהדר ועצוב בו זמנית.
הוא התחיל בעולם האגדות המופלא שבדיסני-לנד, שגרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ולהאמין שוב בטירות קסומות ודמויות מצוירות שהופכות לאמיתיות בפארק הנפלא הזה. אני תמיד מתפעלת כשאני נמצאת בפארקי שעשועים כאלה, ההשקעה האדירה בפרטים הקטנים; בקורי העכביש שבטירות ה"מכושפות", בסרטון הפתיחה של רכבת ההרים המוזיקאלית, בסירת הפיראטים שעוברת בין הרשעים שסופרים את מטבעות הזהב שהרגע גנבו, במטבח של רמי, הלא הוא השף המפורסם מהסרט רטאטוי, בו אנחנו הופכים לכמה רגעים לעכבר קטן שאוהב לבשל ומתחבא מהמכשולים העצומים במטבח, כל אלה תמיד מדהימים אותי וגורמים לי להעריך את העבודה שאחרים עושים כדי לגרום לנו להרגיש, רק ליום אחד, כאילו אנחנו באמת חיים בסרט.








הטירה הורודה והקסומה, הופכת בשעה 8 בערב למקרן אגדות שמשמיע שירי חג מולד. יחד עם הזיקוקים ברקע והדמויות המפורסמות מהסרטים של דיסני, נוצר סוף נהדר ליום מלא חוויות מהנות.




השבוע המשיך בחוויה אדירה חדשה- הופעת בלט באולם המפואר שבאופרה גרנייה. אני חושבת שבעיקר נהניתי להסתכל על האנשים שסביבי; המבוגרים לבשו את מיטב מותגי המעצבים הצרפתים, כאשר הנשים בטוח ביקרו אצל הספר הקבוע שלהן כמה שעות לפני המופע כדי ליצור תסרוקת מרשימה אך קלילה ולא מתאמצת. מצד שני, הזוגות הצעירים נראו מאד אלגנטים ואינטלגנטים, לבושים בטוב טעם ונהנים עד כדי כך מההופעה המרגשת שלא יכלו שלא להתחבק בתשוקה מאופקת בסופה. בהפסקות שחלו במהלך ההופעה נהניתי להביט מעלה אל התקרה הספק מכוערת ספק יפייפיה ששגאל עיטר, ואז לצאת החוצה לאולם המדרגות ולהתפאר מכל הזהב והיופי.

סלפי מראה טיפוסי לאחר התארגנות של שעתיים...


אופרה גרנייה המפוארת מבחוץ.

והוא נגמר בשיעור הצרפתית האחרון שלי, במבחן הסופי ובהרבה פרידות.
ערב יום שישי היה נפלא, שתינו ואז אכלנו ובעיקר דיברנו וצחקנו. מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים עוצרת ואומרת לעצמי "איזה מזל, איזו חוויה נהדרת את עוברת פה", כל כך נהניתי להכיר אנשים ממקומות שונים בעולם. הייתי מרותקת לשמוע ולגלות על התרבויות השונות של חברי לכתה, וכמו כן נהניתי לספר על התרבות שלי. זה כיף הגיוון הזה, כיף שיש לי עכשיו חברה מאקוודור, חברה מאיטליה, חברה מיפן, חבר ממלזיה, מתאילנד, מספרד...
הערב נגמר בדמעות כשנפרדנו מאן, המורה המקסימה לצרפתית. נאמרו הרבה דברים מרגשים והיה קשה להיפרד, עמדנו כולנו דקות ארוכות ליד הכניסה למטרו ואמרנו ביי בדרמתיות כמה וכמה פעמים.

פרידה נוספת התרחשה למחרת, הפעם מהחברים. היה עוד ערב נהדר, לא הפסקנו לדבר, כרגיל, כי כל אחד הביא לשיחה משהו מהמקורות שלו, והזמן עף. בילינו יחד את כל הערב, ואז גם חלק מכובד מהלילה, ואחרי שהצלחנו לתפוס מונית נאלצנו להתחבק מהר, אבל חזק, ולהיפרד לבינתיים. זה ממש הרגיש כמו סצינה מסרט כשפתחתי את החלון ונופפתי לחברים החדשים שלי לשלום, פדריקה האיטלקיה דמעה קצת ואירמה הספרדייה אמרה במבטא מקסים “I love you”, ואני מיד החזרתי תשובה זהה. במונית בדרך הביתה דמעתי קצת, מציצה אל הנהג מידי פעם לבדוק אם הוא שם לב להיותי מובכת ומופתעת מעט ממערבולת הרגשות הקטנה שעוברת עליי.

רק נותר להגיד שאני באמת מרגישה מבורכת; בזכות האנשים המעניינים שהכרתי, העיר היפייפיה והמנחמת שגרתי בה ועל החוויה האדירה הזאת. אבל זה לא הסוף (:

השוק שמתקיים בפאלאס מונז', הכל צבעוני בזכות דוכני הפירות, הדגים, הגבינות והפרחים כמובן.





התור הארוך לדוכן השווארמה הלבנוני. טעים טעים וגם חברותי מאד (:
נהניתי מכל ביס!

באחד מהימים הראשונים של השבוע הזה עשיתי משהו שלא עשיתי זמן מה- התהלכתי בבוקר של יום חול ברחבי העיר. התקרר שוב והצעיף העבה שאמא שלי סרגה היה מלופף סביבי, מחמם את האף. הלכתי ברחוב, מציצה לחנויות הבית הרבות שמציעות קישוטים נוספים לחג, חנויות הבגדים שמפתות לקנות שמלות חגיגיות, ובתי הקפה בסגנון האמריקאי שמשמיעים שירי חג מולד, וביניהם הרבה מייקל בובלה. האנשים ברחוב הסתובבו עם שקיות, נכנסים ויוצאים מחנויות עם מתנות חג לאהוביהם, האווירה הייתה כזאת שלווה ונעימה. האור בחוץ נראה לבן בגלל הערפל, הקור והשמש, ובדיוק ככה קריסמס צריך להיראות.








כל זה והחדשות הנהדרות שקיבלתי לפני כמה ימים שהפכתי לדודה (הקטן לא יכל לחכות עוד כמה ימים...) הפכו את החזרה לפחות מרה, ואפילו הרגשתי כחלק מהעדר- קונה מפיות חגיגיות לשולחן החג, הולכת עם שקיות נייר ומדמיינת מה תכלול הארוחה החגיגית.

הארוחה האהובה (ולפעמים גם היחידה) עליי ביום...








מטעמים ממישלאק ואיך לא, פירות יער.

בימים האחרונים ביקרתי שוב במקומות אהובים, נכנסתי לבתי הקפה שתמיד נראו לי חמודים אבל לא יצא לי לשבת בהם, שתיתי בקבוק יין מבעבע שהבאתי מאלזס (כן, כמעט את כולו!) קניתי עוד אקלרים של הגאון ובעיקר לא הפסקתי להסתכל לצדדים.
ואז חזרתי...







בפעם הבאה, לכבוד החגים הקרבים, אספר על החוויות שלי בסטראסבורג המקושטת.
עד אז מקווה שאתאקלם במהרה (:



2 תגובות:

  1. אני לא שובעת מהתמונות והתיאורים שלך. כמה יופי וחן (: איזה כיף לך שהלכת לבלט, נשמע כמו חויה מדהימה. אני תמיד, אבל תמיד ולא משנה מה אלבד, ארגיש אנדרדרסט, לא מספיק אלגנטית. הסלפי שלך מהמם (:

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה לך, כיף לשמוע ממך דברים כאלה :) חייבת להודות שהשתדלתי להישאר זקופה במשך כל ההופעה ולנסות להיראות כאילו אני שם כל שני וחמישי ;)

      מחק