על בנות וכוכבים - החוף המערבי חלק ב'

אני סוג של שמחה לבשר שאינני שייכת כבר לשוק המובטלים, ושלצערי יש לי עיסוק חדש השונה מישיבה בביתי האהוב, האזנה תמידית למוזיקה וצפייה בסדרות וסרטים מלאי משמעויות.
ואם כבר בסדרות עסקינן, אני כל כך שמחה שהתחבאתי מתחת לאבן כשגירלז יצאה לעולם. הייתי אז בת 19, ולמרות שהתיימרתי להגיד שהבגרות שלי הייתה ותישאר איתי לנצח, לא הייתי מבינה את הניואנסים הקטנים שדנהאם המיוחדת דואגת להכניס כל פעם מחדש. עד כה אני מספיקה לסיים עונה ביום ובכל פרק מוצאת משפט מחץ אחר, וכמו רבות אחרות, מזדהה עם כל דמות בנקודות מסוימות. מבסוטה ממש על הדגש על הטבעיות והסצינות ההזויות אך לגמרי אפשריות שמתרחשות כל פעם.

כמו שציינתי, השבועות האחרונים שלי הועברו בעיקר בדירתי בעלת הגודל הממוצע, וכמו שקורה לי תמיד במצבים כאלה, אני מתחילה להוסיף חפצים ולשנות מיקומים של רהיטים. אז מה שלומה של דירתי בימים אלו? בסך הכל נהדר; יש לי כורסת קש חדשה בחדר, עם שמיכת טלוויזיה לבנה וכרית של מגדל אייפל, עליה אני מניחה את הר הכריות שעל המיטה כשמגיע הזמן לישון, או יושבת עם ספר אחרי מקלחת ומסיכת פנים. שולחן העבודה שלי שבסלון שינה צורה שוב והרמקולים שפקדו אותו עברו לחדר השינה, עכשיו הם נמצאים על הרצפה והפלאפון מתחבר אליהם בכל בוקר, כל מקלחת וכל התארגנות ליציאה אקראית מהבית, מוזיקה זה כיף (: יש לי נורות קטנות חדשות בסלון, מסגרות חדשות והמון המון נרות, בגלל שנגמלתי מקניית פרחים פעם בשבוע, הכנסתי נרות גדולים לכל אגרטלי הזכוכית ופיזרתי אותם ברחבי הבית, כאשר אחד מהם מצא את מקומו על המדף בחדר המקלחת ועכשיו המקלחות שלי מלוות באור מעומעם ומוזיקה מהחדר ליד.

ברגע זה ממש אני יושבת בסלון הכמעט חשוך לחלוטין שלי, הגב מופנה אל החלון הפתוח (החלטתי להיות אמיצה ולכבות את המזגן), ואני מאזינה לג'אז עם מעט צרפתית וכמעט מצליחה לדמיין שאם אסתובב אראה מגדל מאד מסויים ומנצנץ ולא את העץ שמקבל את פניי כל בוקר בחצי השנה האחרונה. אני לוקחת הפסקה מצפייה בלתי פוסקת בגירלז והערב הארוך שכלל שני בקבוקי יין מתוקים מאד והמון גבינות, קרקרים וענבים. בא לי קצת להקיא (מכמות האוכל כמובן, לא מהיין) אבל זה לגמרי בקטע טוב, אני מניחה שאני עוד בגיל כזה שהמשפט – עד גבול הטעם הטוב, לא נוגע אליי.

השותף המושלם, עד שהוא מקיא על השטיח.

וכעת לחוף המערבי היפה! זה החלק השני על אלאיי, והפעם החלק הצחיח.
ביום המלא האחרון שלי בעיר הענקית התנהגתי כתיירת (ללא רכב) וקניתי כרטיס להופ-און הופ-אוף באס, איתו התניידתי כל היום בין הוליווד לבברלי הילס.

היה ממש חם ולא היה לי כובע, הרגשתי את השמש שורפת לי את הראש, אבל במחשבה לא אחראית, הבנתי שהיא גם כנראה משזפת לי את הזרועות, אז אפשר היה להירגע. מה שנחמד באטרקציות תיירותיות כאלה זה שיש מי שמספר על מה שרואים בדרך. כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אין היסטורית קרבות מרשימה לעיר הזאת, אבל כן יש את היסטורית הקולנוע. בסופו של דבר, כאן הכל התחיל, וזה ללא ספק מכובד.

קפה קר מגעיל שמתרגלים אליו ובלוברי מאפין טעים.

התחנה בה ירדתי הייתה ליד רודיאו דרייב שבבברלי הילס, מה שפעם הייתה שדרת הקניות הכי מטורפת בעולם (מסתבר שבעבר לא בכל עיר מרכזית בעולם היו חנויות של לואי וויטון וסלווטורה פרגמו) ומשם התחלתי בהליכה המרובה.

לכל מתלונני יוקר המחייה- בואו לאלאיי בפרט ולקליפורניה בכלל, זאת ללא ספק המדינה הכי מבוקשת למחייה בארצות הברית ועל כן גם הכי יקרה, ובנימה זאת בואו נדבר רגע על השכונות המוכרות של לוס אנג'לס. אני חייבת להודות שאחרי שהדוד מדרגה 700 שלי הסיע אותי ברחבי העיר, ובפרט ברחבי בל (פאקינג) אייר, בברלי הילס נראתה לי כמו שכונת התקווה. זה לא כי אין שם בתים מהממים, זה כי מה שהיה בבל אייר היה קיצוני; צמחייה מגדרת את רוב הבתים כי אין לאנשים פשוטים באמת זכות להציץ פנימה, אין מדרכות (!!!) כי אין סיבה להסתובב סתם בשכונה שכזאת, בכל מקום יש גננים או עוזרות במדי קונסטנסה (או שם לטיני אקראי אחר) שעובדים על יפיוף הבית עד המקסימום. בקיצור, מטורף.
בבברלי הילס לעומת זאת, יש מדרכות, ואפשר להתהלך ולצלם תמונות של בתים אקראיים. יש יפים יותר, יש פחות, והאווירה די שקטה, כל הרכבים מסביב הם לקסוסים או בנטליז או פרארי או פורושות, ואין כל כך אנשים ברחוב, באופן כללי באלאיי אין הרבה אנשים ברחוב- מי שמשתמש ברגליים שלו למטרת הליכה הם תיירים או אזרחים שיצאו לרגע מהאוטו.

לא בל אייר, אבל גם טוב.

באופן שקצת הפתיע אותי ממש נהניתי בהוליווד ווק אוף פיים. רחוב קטנטן המתואר כענק וארוך ומלא בתיירים וגנבים, שהכוכבים על הרצפה והתיאטרון הסיני במרכזו ממש גרמו לי להאמין שנשמתי אבק כוכבים.

וקצת מהטבע הצחיח שפוקד את העיר הזאת, יש עיירות מפתיעות ויפות מסביב, מלאות הרים וקניונים (טבעיים) שדרכם אשכרה כיף לנסוע במשך שעתיים.

איך אפשר בלי השלט.

*

מג'וטלגת וטוב לי.

 

נושמת אבק כוכבים.

בלונדה יותר מתמיד.

את הימים באלאיי בעיקר הייתי מסיימת מותשת, הג'טלג אז עוד לא לגמרי עזב אותי וכל היום התהלכתי מרחקים ארוכים בשמש, ככה שהשינה הייתה מגיעה מהר והיא הייתה מספקת. אחרי חמישה ימים לקחתי אוטובוס מקרטע ללאס ווגאס המהממת במלוא מובן המילה, על זה בפעם הבאה (: